הרחוב היה ריק. משום מה,בתקופה הזאת תמיד הבדידות מורגשת במלוא
הדרה. לא ברור כמה הדר יש בבדידות,בכל זאת אין לה לכבוד מי
להתיפייף. אולי רק לכבוד אותם האנשים שהיא שוכנת בתוכם.
בכל אופן, באותו הרגע,היא הייתה חברתי הטובה.
כשהולכים ברחוב הריק כל מה שאפשר לראות זה את אותן המשפחות
המאושרות,לכאורה, סגורות בבועות גדולות ומנסות לשמור על
שלמותן. זהו רגע קסום במיוחד חברים. כל הבועות הקטנות מתלכדות
לבועה אחת גדולה שמכילה את כל האנשים הבודדים במקום אחד. במלוא
הדרם.

אני עשיתי מעשה. ניפצתי אותה. דווקא הבועה שלי היתה יפה,ורודה
כזאת. כל העולם נראה מתוכה בגוונים ורודים. אני לא יודעת מה
ההורים שלי חשבו לעצמם שבחרו עבורי בועה כזאת,אבל מילא. הם היו
צעירים וטיפשים ורצו לתת לי את מרב ההגנה. מי ידע שככה זה
יתגלגל, תרתי משמע.
שלא תבינו לא נכון,היה לי מאד נוח בהתחלה. את כל שנותיי היפות
עברתי ככה. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך על אנשים,שכולם רוצים את
טובתי, הלכתי עם הזרם והוא סחף אותי בדיוק לנתיב המרכזי. אתם
יודעים, לאן שכל הבועות מגיעות.
הבעיה היא שנעשה צפוף שם. ואכזרי. כל אחד נלחם על המקום שלו,
ואני יודעת שככה זה בחיים, אבל זה גבל בפיצוץ ממש! כל הבועות
נדחסו ונהיה ממש לחוץ. היו כאלה שאפילו איימו לנפץ אחד את
השני. ורק אותי ניצלו. טוב, לא הבנתי את זה אז, הייתי בטוחה
שמדובר במעשים טובים ועזרה לזולת וכל המושגים היפים האלה
שמלמדים בבית ספר.
חשבתי שגם הבועות האחרות ורודות. לא הכרתי משהו אחר.
האמת, בדיעבד תמיד היה לי מוזר שכל הסובבים אותי לא דורשים
איחוד בועתי. הרי בבועה משותפת יש יותר ביטחון והגנה מגורמים
מאיימים ובאופן כללי יותר שמח! הצעתי את זה פעם אחת, וזה באמת
אפשרי, אבל כל התגובות שזכיתי להן היו צחוק אחד גדול ומתמשך
מכמה בודדים ו"איזו תמימה את" מכמה נוספים.

עד שפגשתי את ירון. תקשיבו, ממש התחלתי להחליף צבעים מרוב
מבוכה. לא ממש ידעתי להסביר את זה בהתחלה, אבל הוא נראה לי כל
כך משונה ותלוש מהמציאות. מאוחר יותר התברר לי שפשוט אין לו
בועה. אין לו בועה?? א-י-ן לו בועה???
מה ז"א? איך זה ייתכן בכלל? ואיך הוא מרשה לעצמו להסתובב ככה,
מלא בביטחון עצמי,מדבר עם כולם כאילו כלום?
משהו פה הריח לי מוזר.
אז החלטתי לתפוס אותו לשיחה. יותר נכון הוא זה שבא לדבר איתי.
כנראה נעיצת המבטים שלי הפריעה לו משום מה...
הוא החמיא לי על הצבע ומפה לשם השיחה די קלחה בטבעיות. באיזשהו
שלב הזמנתי אותו לשיחה צפופה. באופן לא מפתיע בכלל, הוא שמח
להזמנה ודילג בטבעיות לחלל הקטן שלי.

מסתבר שהוא לא היה כזה שונה פעם. גם הוא חי בבועה,כמו כל אחד
אחר. אפילו בבועה לא רעה בכלל, סגולה, משוכללת כזאת ויקרה. אבל
משהו תמיד הציק לו והוא לא ממש יכל להצביע על הסיבה. יום אחד,
באופן פתאומי ביותר, הוא התחיל להשתעשע ברעיון היציאה.
למען הסדר הטוב,יש לציין שרעיון היציאה היה ידוע בעולם הגדול
אבל בהחלט לא פופולרי. מעט האנשים שהתנסו בזה. לא אנשים
מוכרים, בכל אופן. את רובם הרעיון די הלחיץ. באופן כללי העניין
הוא פשוט- לנפץ את הבועה. פעם אפילו החשיבה על זה עשתה לי
צמרמורת.
אכן, כל מעשה גדול מתחיל ממחשבה פצפונת. המחשבה הקטנה של ירון
תפסה תאוצה ולאט לאט אזרה אומץ. פתאום זה נראה לו אפשרי! זה לא
שהיה לו משהו יותר טוב לעשות, גם ככה הוא הרגיש בודד.
שתי שניות. זה בדיוק הזמן שלקח לו לנפץ אותה. שתי שניות. כמו
לאחר כל מעשה גדול, מגיע השקט המוחלט שאחריו. דממה.
ירון חיכה כמה דקות לראות אם משהו יקרה. אולי הוא לא עשה את זה
כמו שכתוב? הוא רץ למראה לבדוק, והנה הוא עומד שם, במערומיו.
ולא סתם, בצבעים שונים! וההליכה שלו השתנתה, פתאום לא היה
צפוף, הכל נהיה נגיש יותר.
ומה שהכי מוזר זה שהוא לא פחד! כאילו אוטומטית הוא קיבל חיסון
דמיוני נגד כל הרוע שבעולם. אז ככה החופש האמיתי מרגיש.
מאז, הוא סיפר, אין לו פחדים ובעיות לתקשר עם אנשים. כולם
רואים אותו כפי שהוא, ללא מגננות. נקי.
אבל חמודה, היזהרי במה שאת מבקשת, הוא לחש לי בסוד. זה אולי
משחרר והכל, אבל גם אני משלם מחיר. אמנם הפחד שלי מהסביבה נעלם
אבל למקומו התגנבה הבדידות הפיכחת. התחלתי לראות את מה שבאמת
מסתתר מאחורי הבועה...ואני לא בטוח שתאהבי את זה...
מה שבאמת מסתתר?? מה ז"א?

כמובן שהסקרנות הרגה את החתול, או במקרה שלי ניפצה את הבועה.
הייתי חייבת לדעת איך זה מרגיש. וכמו כל מחשבה פצפונת שמתחילה
בקטן וגדלה לאט לאט, גם אני חטאתי.
ואת הנעשה אין להשיב, רק להתמודד. אני אשקר אם אגיד שנהיה יותר
טוב. אני הולכת לי ברחוב הריק וקצת קשה לי עם הבדידות, אבל
לפחות עכשיו אני יודעת שהיא אמיתית.