אתה מכיר את התחושה הזאת לפעמים שיש לך בידיים? שכאילו מגרד לך
מבפנים? שהן שורפות לך ואתה לא יודע מה לעשות, זה לא כואב, אבל
זה מטריד ברמות נוראיות, ואין לך מה לעשות נגד זה, מצד אחד
התחושה הזאת מעניינת אותך, אבל מצד שני אתה מת להפטר ממנה. ככה
הרגשתי בדיוק שהכרתי את ג'יין.
ג'יין הייתה פשוט מהבנות האלה, היא לא הייתה יפה במיוחד, היא
לא הייתה מצחיקה במיוחד, היא לא הייתה מיוחדת, לפחות לא בפני
אנשים אחרים, אבל היא הייתה כל מה שחיפשתי והיא כן הייתה הכי
מיוחדת בשבילי.
אני זוכר שראיתי אותה הולכת בצד של הגשר של הנהר, שעברתי שם עם
האוטו בלילה, צפרתי לה והיא משום מה לא ברחה, הצעתי לה טרמפ,
אמרתי לה שאני חייב להציל עלמה במצוקה, היא מצידה הסתכלה עליי
עם העיניים הירוקות שלה, חייכה ונכנסה לאוטו. תמימות או אומץ,
טמטום מוחלט או בטחון מופרז באנשים, אני לא יודע מה הלך שם,
אבל כנראה שזה פשוט היה אמור לקרות. הלכתי לאיבוד בערך 8 פעמים
בדרך לבית שלה, למרות שידעתי בדיוק איפה הרחוב שלה שהייתי יכול
כבר לנהוג לשם בעיניים עצומות, נראה לי שנסיעה של עשר דקות
נמשכה שעתיים וחצי, והלוואי והיא הייתה נמשכת יותר.
בסוף הטיול שלנו לקחתי את מספר הטלפון שלה, שאלתי אותה אם אני
יכול להטריד אותה בקרוב, היא אמרה שזה לא שום הטרדה ושהיא
תשמח, אמרה לי תודה רבה ודילגה לה מחוץ לאוטו שלי.
את הלילה אחר כך ביליתי כמו מטורף, לא יכול להרדם, חושב על
הרגע הבא שאני אדבר איתה, די פתטי, אבל כנראה שזה היה משהו
שפשוט היה חזק עליי.
אז צלצלתי אליה, ואחרי שיחה של שעתיים, שנראתה לי כמו עשר
דקות, קבענו להפגש. אני ידעתי בדיוק לאן אני לוקח אותה.
יום למחרת ארזתי טיפה אוכל והלכתי לאסוף אותה, עצמתי לה את
העיניים ולקחתי אותה למקום הזה שרק אני מכיר, למקום הזה שפעם
הוא היה רק שלי, שאין שום דבר בסביבה שלו ורואים כל כוכב וכוכב
מנצנץ ממנו, ראיתי את העיינים שלה מנצנצות, שכבתי על האדמה
והיא לידי, דיברנו על הכל, דיברנו על כלום. לזמן לא היתה
חשיבות בכלל, זה רק אני והיא עכשיו.
פתאום היא הסתכלה עליי, במין מבט מוזר, הלכתי על זה וניסיתי
לנשק אותה. התוצאה הייתה לא ברורה, היא די דחתה אותי ואני
הייתי מובך, טיפה בהלם, בעיקר מאוכזב. כנראה שזה שוב קרה.
לקחתי אותה הביתה לאחר שתיקה מביכה, באמצע הדרך היא פשוט אמרה
לי להוריד אותה באמצע הגשר שממנו לקחתי אותה, ניסיתי להתווכח
איתה אבל זה לא ממש עזר. אז הורדתי אותה בגשר, וראיתי אותה
הולכת, נעלמת לתוך הערפל המסתורי של הלילה.

עכשיו כולם אומרים לי שהיא לא יודעת מה היא הפסידה.
ואני מהנהן ויודע שבאמת, אני היחיד שהפסיד כאן, יושב כמו
אידיוט ומחכה שאולי היא תתקשר.
אולי זה הזמן להרפות.