ועכשיו אתה שוב כואב.

העבר שלך לא נקבר. הוא נראה ברור מתמיד, חי בתוכך בתור זיכרון
עמוק וקשה.
נדמה שהוא רודף אותך, מנפץ כל הזדמנות לשקט פנימי. מפורר
ומרוקן אותך מבפנים, לאט וביסודיות.
בהתחלה נלחמת בו, אבל מהר מאד הבנת שבמלחמה הזו אין מנצחים.

אתה נאנח וחושב לעצמך כמה יפים ונדירים הם אותם רגעים שבהם
אנחנו על גג העולם, מנותקים מכל מציאות.
אותם רגעים שלוקחים אותנו למקומות אחרים, סוחפים אותנו
ומאפשרים לנו כמה רגעים קטנים של אושר.

אז אתה עוצם עיניים ומבעד לריסים הסבוכים, כחייך, מסתנן לו
זיכרון עמום שמכווץ את ליבך ומעורר בו את אותו געגוע ישן.
כמו בשידור חוזר אתה מקבל הצצה נוספת. וזה עובר לידך. לא ממש
בתוכך. נוגע-לא-נוגע.
ואתה לא יכול להסביר את הגעגוע הזה, למשהו שמעולם לא היה.
געגוע למשהו אחר.

אתה לא רוצה לחיות ולא רוצה למות. אתה רק רוצה לבכות. לשחרר
החוצה את כל המרירות שבפנים.
להתחיל מחדש, בלי כתמים, בלי מועקה. לשבור את חומת השקט
שסביבך.

ואני... מושיטה לך יד וקוראת לך לבוא איתי, אל ההווה.
אני פה מולך, אבל אתה לא רואה אותי מבעד לדמעות
לא שומע אותי... מבעד לשקט.