גשמים יורדים לעולם, גדלים וחוזרים למעלה ומולידים גשמים חדשים
שגדלים ועולים. אני יודעת לזהות אותם, הם בדרך כלל מגיעים בתור
חתולים, כלבים ואפילו לפעמים תנינים.
ירד גשם שוטף, הלכתי ברחוב עם מעיל שחור, בלי כובע. אני אוהבת
להרגיש את טיפות הגשם נופלות על ארשי ומתנפצות, נכשלות. ראיתי
אותו, קטן, הרגע נפל לעולם שלנו, גור גשם קטן בצורת חתול. אני
תפסתי אותו, הוא לא התנגד, כיסיתי אותו במעיל שלי ורצתי
הביתה.
היצור האומלל מצא חן בעיניי, הוא היה קטן ורטוב, רטוב מדי
לגילו. ניסיתי לחממם אוו בכל מני דרכים. הנחתי אותו מול
החימום, ניסתי גם מייבש שיער ולשים אותו במיקרוגל, בסוף הצלחתי
לחמם אותו בתנור במשך חצי שעה מאה שמונים מעלות.
התקשרתי לענבל, אמרתי לה שיש משהו שהיא חייבת לראות.
ענבל נכנסה, כרגיל דרך המרפסת. אני לא הגבתי, הייתי עסוקה
בפיצה בשבילי ובשביל ענבל. היא צרחה לי צרחה קטנה באוזן,
וכרגיל קפצתי ואחר כך צחקנו. היא לבשה מעיל אדום והרכיבה משקפי
טייסים. היא זרקה את המעיל על כסא המטבח.
"מה יש לך להראות לי?" היא שאלה.
אני הוצאתי אותו מהתנור שהיה הבית שלו באופן זמני והנחתי אותו
על השולחן, הוא ישן. ענבל חייכה, היא תמיד אהבה חיות, היא
ליטפה אותו, את הגרגורים שמעתי עד קצה המטבח. ליד חיות ענבל
תמיד חזרה להיות ילדה קטנה.
"זה מבול." אמרתי.
"שם יפה. למה קראת לו ככה." שאלה.
"לא קוראים לו ככה, זה מה-שהוא, הוא יהיה מבול גדול, אני
בטוחה."
הכנסתי את הפיצות לתנור וענבל המשיכה לשחק עם המבול.

המבול גדל ותפס נפח רציני, התנור כמעט היה קטן מדי. אני קניתי
לו סלסלה גדולה כדי שהוא יוכל לישון להיות בה באופן זמני. ענבל
המשיכה לבקר כל יום.
נח, השכן המשוגע, התחיל לצעוק שאלוהים כועס עלינו, ושעוד מעט
יבוא מבול גדול ויטביע את כולנו, הוא אמר שהוא בונה מעבורת
לירח, וכל מי שיחזור בתשובה יוכל להצטרף אליו.
כמובן שאף אחד לא לקח אותו ברצינות, המבול הכי גדול הוא שלי,
והוא לא מספיק גדול להטביע עולם, הוא בקושי מספיק גדול כדי
להציף חדר.
ענבל ואני המשכנו לטפל בו במסירות, נראה שגם הוא אוהב את
הפיצות שלי, הוא פשוט זולל אותן בלי הכרה. הוא ממשיך לתפוח
ולגדול והשכנים כבר התחילו להתלונן על הרעשים שהוא משמיע כשהוא
אוכל.

ויום אחד הוא פשוט נעלם כאילו התפוצה לו פצצת אטום בבטן. לקראת
הצהריים התחילו להגיע עננים גדולים ממערב. ענבל ואני כבר הבנו,
זה היה המבול שלנו שנח דיבר עליו.
ביקשנו ממנו שיכניס אותנו למעבורת שלו, אבל הוא לא הסכים, נח
תמיד היה סנוב.
כשהמבול התחיל לרדת, נח אסף למעבורת שלו חיות, את כל החיות,
שתיים מהכל, חוץ מהפרות והתרנגולות, מאלו הוא לקח שבע. לפני
שהוא המריא, ענבל אני הספקנו לתפוס המעבורת, תפסנו בדלתות.
המסע היה קשה, אני כמעט נפלתי כמה פעמים.

כשהגענו הארץ הייתה שוממה לגמרי, לפחות ענבל נשארה. נח פתח את
הדלת בעוצמה ושתינו עפנו. היינו שרועות ביחד על הבוץ, וצחקנו,
ובכינו, לא כל יום המבול שאת גידלת בעצמך מחריב עולם שלם.

ואז מצאתי אותו, קטן וחלש. מהר תפסתי אותו בתוך קופסא אטומה
מאור. אני אגדל חושך.