מפה פרחונית פרושה על השולחן, כוס יין חצי מלאה וחלה פצועה.
"תעבירי ת'מלח כבר", צעקה שירין במבטא פרחי נפוץ. "שירין! על
מה דיברנו?" רטנה אמה תוך כדי הדגשת הר'. "סבתא! את יכולה
בבקשה להעביר ת'..." "ככה? זה מה שאת חושבת על האוכל שלי?!"
פרחה קטעה את שירין בהדגשים מרוקאים ברורים וסיננה קללות מהצד.
פרחה קשרה את המטפחת הלבנה לשבת, מלמלה משהו והסתכלה לתקרה.
"הבעל שלי, יימח שמו, חזר מעוצבן מעבודה שלו", התחילה פרחה,
"שמעתי את זה כב..." בהתעלמות מוחלטת המשיכה פרחה: "אמרתי לו
'אעע יעקב למה ככה? תזמין את המנהל לסעודה פה, לא יפה'. הוא
לקח את הדברים שלו ולמחרת חזר עם המנהל הביתה! ווא ווא אני
כולי לא מוכנה, התחלתי לבשל, סירים, דברים באותו יום היה רק
שעועית בבית - לא נעים, הוא הסתכל על השעועית הצהובה שלי, את
יודעת שמה במרוקו אנחנו היינו עושים את הלוביה, נו שעועית
אצלכם גם כן שפה זאתי! קוטפים בשדה עד לבישולים! הכול היינו
עושים! ועכשיו?! והמנהל התחיל לאכול את השעועית. והפנים שלו!
הוהו שירין אם היית רואה! גמר לי את כל הסיר! אז שבי בשקט את!"
פרחה סיימה את הטיעונים שלה והנתבעת סיננה לה מבט 'עוד פעם
זאתי? יאללה שתחזור לקזבלן' חטפה את המלח מהידיים שלה ופיזרה
בחיוך זדוני על הצלחת.
ישמעאל, הבן אדם היחיד במשפחה שמשהו מחוכמות הדת של פרחה חדרו
אליו, נישק את סבתו האהובה בשתי נשיקות וחייך חיוך גדול
ולאחותו המרדנית נתן מבט חודרני. בשולחן הגדוש באוכל שיכול
להאכיל שבט שלם באפריקה, גדוד גולני רעב ובערך כל בן אדם רעב
שנמצא באסיה, אירופה ואפריקה, הייתה שרויה אווירת מתח כבדה.
לאביבה נמאס, כל יום אותו מסדר בוקר צהריים וערב מרוקאי על
הבגדים שהיא לובשת, האוכל שהיא מכינה, היחס שלה באותו הרגע
ובכלל על ההתנהלות הכללית שלה שהיה אופטימי כמו איך שנמלה
מרגישה אחרי ש-10 אנשים מנסים להרוג אותה. ועוד יותר הילדים של
אביבה, ישמעאל שחזר בתשובה כשהוא רק בן 14 ומעריץ גדול של
סבתו, ושירין בת ה-16 שכל מה שמעניין אותה זה פלאפון, ערסים,
תחומי עניין של פקצות, מותגים ואיך שהשער שלה ייראה, והיחס
להורים - היה רק בשביל כסף. כן, גם הילדים של אביבה לא הוסיפו
למצב המאוד נחמד שלה. האנשים היחידים שנשארו שפויים במשפחה
הזאת הם הדגים הדוסים של ישמעאל ובעלה - שטוחן שמירות בצה"ל.
בטלוויזיה הקרינו תאונת דרכים. נהג משאית שנכנס באוטו משפחתי.
כעבור שניות הודיעו על משפחה שהייתה מעורבת 'לא היו ניצולים'.
"מה זה זה?! הוואלייה!!! אמא הרב בבאסלי! עוד תאונה! השם
ישמור!" פרחה הסתכלה שוב לתקרה ומלמלה איזו שהיא תפילה. "יודעת
מה אימא? בא לי לצאת מכאן!" הדיון הסוער המשיך. "לאן? שירין?
לאן? שוב לקניון? אז צאי!" נמאס זה נמאס. אביבה המשיכה לבהות
בטלוויזיה ולהניד את ראשה למשמע אוזניה. "אמא..." שירין המשיכה
את הדיון אבל בקול חלש והסתכלה גם היא בראשונה על חדשות, "לא
לקניון, בא לי לצאת אתך, עם המשפחה! אני אוהבת אותך!" ברגע הזה
שירין ממש באה לחבק את אמא שלה. אביבה דחתה אותה מיד. "כמה את
רוצה הפעם? כמה זה סרט + מקדולנדס? רוצה 100? קחי וזהו, עזבי
אותי בשקט." אביבה התחילה לבכות. "את רואה מה זה?! איי ייא איי
הכול הורסים פה! מה זה? זה מדינת ישראל? יאללה! תשמעי לי את!
תשמרי על עצמך! היום לא בטוח בשום מקום! איי ייא איי וואליה
שנהיה בריאים כולם בעזרת השם!" פרחה צעקה במבטא כבד והמשיכה
לעשות החלפות סירים מהמטבח. שירין דחתה את הכסף של אמה ואמרה
בבכי: "חשבתי על זה... על כל הדברים... פתאום זה נפל לי
בבום... ועכשיו בטלוויזיה הבנתי כמה זה קרוב... וגם אותה
התאונה שקרתה בעיר לפני שבוע... אמא... אני רוצה שנחזור להיות
כמו פעם." והתחילה לבכות. "אז זה מה שאת רוצה? למה פשוט לא
אמרת קודם והיינו חוסכים דברים? ישמעאל! לך רוץ תביא את הכרטיס
אשראי". שירין התחילה להסביר שזה אמיתי. שעכשיו היא רק הבינה.
לאביבה החלודה לקח כמה רגעים להחזיר את האמון בבתה. אבל כמו כל
סרט אמריקאי גרוע וקיטשי גם הסיפור הזה נגמר ככה. מפה פרחונית
פרושה על השולחן, כוס יין ריקה, פירורי חלה על השולחן. "אבא!
אתה יכול להעביר את המלח בבקשה?" אמרה שירין. "כן", אמר שמעון
ונתן נשיקה לאשתו וחיוך חושף שיניים לחמותו.