ג'ספר צעד דרך מעבה היער עד אשר הגיע למחוז חפצו, ליתר דיוק
לאן שהקול הנחה אותו. מאז שג'ספר זוכר את עצמו הוא היה שומע
מין קול אשר היה, טוב לא משהו מוגדר. בעיניו הוא היה "מורה
הדרך" שלו. כל מה שקול ציווה עליו לעשות כך עשה, או לכל מקום
שהקול ציווה עליו ללכת פניו היו מועדות לשם. לפעמים הקול דרש
מהנווד לבצע מעשים נוראים כגון רצח, גניבה, קניבליזם ועוד. אך
לקול היה גם צד טוב שציווה על ג'ספר לעזור לזולת, להגן על
החלשים ולנסות לתקן עוולות. וכך ג'ספר עשה. הוא עבר מכפר לכפר
עד אשר הגיע ליעד הבא שלו, כמובן הכול בהנחיית הקול, "מורה
הדרך".
לאחר הליכה מרובה ביער ג'ספר הגיע לכפר. מראה הכפר היה זהה
בעיניו של ג'ספר לכל הכפרים שראה בעבר, לכן לא התרגש מהאפלה
שאפפה את הכפר. ג'ספר צעד מטרים ספורים עד אשר חץ פילח את
האוויר ונחת סנטימטרים ספורים מראשו.
"מי זה אשר מפר את מנוחת הכפר?"
"אנוכי הוא ג'ספר. אני נווד מסכן אשר נודד מאזור לאזור. לצערי
הרב אין לי מה להציע תמורת העזרה שלכם, אם חפצכם לעזור לנווד
רעב ומוזנח כמוני."
"הס, אוויל שכמוך!!! קחוהו לראש הכפר. הוא כבר יידע מה יעלה
בגורלך. נווד."
"שלום, נווד. אני הוא ראש הכפר, שמי הוא מרלין. מהיכן הגעת?
ואם ברצונך להישאר עמנו הנך מוזמן, אך עליך לתת לי דבר ערך יקר
לכבודי. אתה תיווכח שאינני חמדן. אני מקבל כל דבר חינני
כתשלום."
"ראשית, שמי הוא ג'ספר, כמו שאמרתי לנתינך אחזור בשנית ואומר
שאינני נושא עמי שום חפץ יקר ערך ולכן איני יכול להביא לך שום
מתנה לכבודך, ראש הכפר. עברתי כברת דרך ארוכה ומפותלת, וברצוני
רק לשכב לשינה ערבה, ולאחר מכן אשוב לדרכי. ראיתי דברים
מזוויעים בכל קצוות עולם אשר שם ביקרתי. אני רק מבקש ארוחה
ושינה הגונה."
"הנך כסיל יותר מכפי שחשבתי לעצמי. איך אתה מעז לבקש ממני טובה
כזאת גדולה מבלי להציע תמורה בעדה?!"
"ג'ספר, עליך להסתלק מן המקום הזה ולא לחזור לעולם."
"האם מוטלת עליי מטלה כאן?"
"לא!"
"מרלין הנכבד, הגעתי להחלטה. מכיוון שהנני בא בידיים ריקות
ואינך מאפשר לנווד מסכן כמוני להישאר בכפרך ללילה, אני עוזב
כעת."
"לא. חשבתי על כך והנך מוזמן להישאר לילה. תקבל ארוחה חמה
ומיטה חמה ללילה. אך למחרת בבוקר אתה מסתלק מכאן."
"ג'ספר, אתה חייב להסתלק!"
"אבל למה?"
"הכפר הזה לא כמו שאר הכפרים אשר עברת בהם. תברח!"
ג'ספר התעלם מ'מורה הדרך' שלו, ונשאר.
לאחר ארוחה דשנה בביתו של מרלין פרש לשינה בחדר האורחים.
"לא מוזר לך שהמרלין הזה שינה את דעתו כך לפתע?"
"אולי הוא התחרט וראה שבאמת אינני נושא עמי שום חפץ בעל ערך."
"לא!"
ג'ספר נרדם תוך זמן קצר. שינה נטולת חלומות עברה עליו.
בבוקר ג'ספר ארז את תיק הצד שלו, תיק קטן שלא הכיל חפצים רבים,
חוץ מסכין ציד קהה שהשימוש האחרון בה היה לפני זמן רב.
כאשר ג'ספר יצא מביתו של מרלין הרגיש כדור שפילח את רגלו. הכאב
היה חד וחזק, במיוחד שאינך מצפה לו. ג'ספר נפל על הקרקע ונאנק
מכאבים. ג'ספר שכב על הקרקע זמן שנראה לו כמו שעות. הוא לא
הרגיש אך הוא נגרר על ידי חבורת כפריים לעבר מה שנראה כמו תהום
ללא תחתית. ג'ספר שכב ללא כל יכולת תנועה ליד פתח התהום. רגלו
שתתה דם.
"ג'ספר, אתה הולך למות."
"אני יודע."
ג'ספר ניסה לקום. רגלו לא אפשרה לו זאת. הוא צרח מכאבים. הוא
חיפש עזרה, אך לא היה אף כפרי בסביבה. הוא היה לפתע לבדו. רק
הוא והתהום. תיק המסע שלו היה עליו. חוץ מהסכין הבלויה, הוא
נשא עמו בגד נוסף, מעין מעיל. בעזרת הסכין הקהה שלו חתך את
המעיל וניסה לחבוש לעצמו את הרגל, ולמנוע איבוד דם נוסף. זה
עזר מעט, אך עדיין לא היה מסוגל לזוז ממקומו. הוא החל לנסות
לגרור את עצמו לעבר מה שנראה לו כמו מחסן. ג'ספר חשב שייקח לו
נצח לגרור את עצמו עד למחסן. הוא לא ידע בכלל אם יהיה שם משהו
שיעזור לו, אך העיקר שהוא יהיה מוגן במקום סגור ולא בשטח פתוח,
חשוף כמו ברווז במטרה. ג'ספר גרר את עצמו, כל מאמץ אשר הפעיל
על רגלו הפצועה גרם לו להיאנח מכאבים עזים, לא כולל הפסקות
מרובות כדי להשכיח את הכאב. לאחר זמן מה שנראה לג'ספר כמו שנים
הגיע לפתח המחסן, ולמזלו הדלת הייתה פתוחה.
רוב מעילו היה כבר ספוג בדם.
"אתה הולך למות."
את המשפט האחרון לא אמר לו 'מורה הדרך', אלא הוא עצמו. הוא חשב
לעצמו למה לא עזב, אך הייתה לו גם המחשבה הנגדית, למה היה חשוב
כל כך ל'מורה הדרך' שיסתלק מן הכפר במהירות.
ג'ספר חיפש על רצפת המחסן איזשהו נשק שיוכל להתגונן בעזרתו
מפני מתקפת פתע נוספת. אך לא היה שום דבר על הרצפה המועפשת.
חוץ מאבק על הקירות וקורי עכביש בדפנות התקרה לא היה שום דבר.
המחסן היה ריק!
"אתה הולך למות", הפעם זה היה 'מורה הדרך'.
"אתה חייב לעזור לי."
"אני לא יכול לעזור לך לנצח את עצמך."
"למה אתה מתכוון? אני לא מבין אותך."
דממה. שום תשובה לא נענתה בחזרה.
דלת המחסן נפתחה. אור השמש החזק סנוור את ג'ספר והוא השתמש
בידו כדי להגן על עיניו.
הוא הרגיש איך הרגל שלו נתלשת מגופו. הוא נאנק מכאבים.
היה זה מרלין שניסר את רגלו.
"נווד, אתה לא הולך לשום מקום. היית צריך להסתלק כמו שה'קול'
שלך אמר לך."
ג'ספר לא שם לב לדבריו של מרלין. הוא היה עסוק בלצרוח
מייסורים. הוא ציפה למוות אך הוא מצדו לא הגיע, עדיין לא.
חבורת הכפריים גררו שוב את ג'ספר לכיוון מרכז הכפר, היכן
שנמצאת התהום הנצחית אשר מחכה לבלוע לתוכה את ג'ספר.
ג'ספר המעולף לא שם לב לדבר. הוא חיכה בכאב רב למוות. הוא חש
איך כל טיפת דם נשפכת ממנו ונספגת לתוך האדמה הקשה.
ליד התהום אשר שם הונח גופו של ג'ספר היה בור בצורת קבר. הבור
הוכן בשבילו. הכפריים גלגלו אותו פנימה והמתינו להוראותיו של
מרלין, ראש הכפר.
"שלום, בני. אני חש צער רב על כך שאני נאלץ לקבור אותך חי. אך
זה עדיף על פני נפילה לתהום הזאת. אותה אני שומר לאנשים
מיוחדים, כמו אחותך הקטנה. היא עשתה לי צרות צרורות. לפעמים
כשאני פורש למיטתי אני שומע את הצרחות שלה מהדהדות באוזניי.
אתה בטח שואל את עצמך מה לעזאזל קורה פה, אז תרשה לאביך הזקן
לספר לך סיפור אחרון לפני השינה."
ג'ספר היה מוטל בתוך הבור, והסתכל למעלה לכיוון השמיים. כוחו
נטש אותו, הוא השתקוק למות אך המוות התעכב. 'מורה הדרך' ימות
יחד אתו. הוא נטש אותו, הוא ניסה להזהיר אותו אך ללא הועיל.
"אתה תשכב לך שם בנוחות, ואל תלך לשום מקום. אתה, ג'ספר, נווד,
כמו כל משפחתנו האהובה. לכולנו יש את 'מורה הדרך' במוחנו. ככה
ידעתי שתבוא. קודם אחותך הגיעה וכעבור יומיים אתה הגעת, כמו
מתנה.
"זה לא שלא אהבתי אתכם. מאוד אהבתי, אבל אמכם ה"יקרה", שגם היא
קבורה כאן איפשהו, הרחיקה אתכם ממני. זה הרס אותי. איך ייתכן
שאתם הילדים תגדלו בלי אבא? הייתם צריכים להשתתף בטקס המשפחתי.
ברגע שאמא שלכם גילתה את סודות הטקס היא ישר לקחה אתכם ממני,
אבל הנה רצה הגורל והשלמתי את הטקס. אתה בטח שואל את עצמך מהו
הטקס, אז אני אספר לך. זהו פולחן עתיק שעובר במשפחתנו מזה זמן
רב. על האבא לרצוח את שני ילדיו הראשונים. האחד לתהום, בדרך
כלל הבת נזרקת לשם, והאח הקטן נקבר לידה. בגלל זה 'מורה הדרך'
שלך פקד עליך לרצוח או להגן על ילדים בשאר הכפרים ששם עברת.
אתה בטח שואל את עצמך אז למה לא הרגו אותך כבר אז. התשובה היא
פשוטה - רק אב המשפחה זכאי לרצוח את ילדיו ולא אף אחד מהמשפחה.
אמא שלך התנגדה לכך. לא יכולתי להרשות לה להרוס את הפולחן
המשפחתי אז נאלצתי להרוג אותה. אפילו 'מורי הדרך' שלנו לא
יכולים להתנגד לפולחן המשפחתי, לכן הוא לא יכל לעזור לך. אבל
באמצעות הטקס אתה ואחותך תיוולדו מחדש כאנשים טובים יותר,
ויהיה לכם אח חדש או אחות וכולנו נחיה כמשפחה."
ג'ספר היה המום. הוא ניסה לצאת מהקבר אך ללא הועיל. חול החל
להיערם עליו. הוא נשם את נשימתו האחרונה ומת.