בלילה קר זה, בלב הים הפתוח,
רחוקה מחוף מבטחים ולא עגונה,
מטלטלת לה ספינה ותועה ברוח,
ואת ראש התורן מחביאה העננה.
שכב, בני, שכב, תתכסה ותנוח,
שיר ערש של מלחים עם מנגינה נושנה
תשיר לך אמך, עד שאור המגדלור יפוח,
עד שתצלול כספינה לעולמה של שינה.

אביך מפליג באדוות הים הקוצפות,
מחוף אחד למשנהו, מיבשת לרעותה,
לא יישן כל הליל, עיניו ודאי עייפות,
ינסה להביא את ספינתו למקום שבתה.
ועיני כל בן מלחים אל הספינה צופות,
אך החושך יעוור כל אנוש שלא יוכל לראותה,
בטוחה אני כי בלב אביך מחשבות צפות,
ולו היה יכול - היה מרדים אותך במיטה.

נומה, בן, שלא תטרדנה אותך המחשבות,
אם אביך בוזז דבר מה או אדם כובל,
אם הגיע בדרכו לקטבים או לארץ תלאובות,
אם בלהט חום גועש או במי כפור טובל,
אם לובש הוא גלימת מלך או בלוי סחבות,
אם נהנה הוא מלהגי שיכורים או מפטפוטם סובל.
שן, בני, למען יקום בך רוח עוד כמה שנים טובות,
השבע לי, פרי בטן, כי לעולם לא תהיה לי רב חובל.

אנא הרדם בני, אביך שוב ישוב,
עוד יפסקו ניגוחי ספינות והלמות התוף,
ואמך עוד תרפא את גוף אביך הדאוב,
והוא מפנינים שחמד מחרוזת לה יצרוף.
ליל מנוחה, בני, אם בחלומך תראה מזח חשוך,
ובו עוגנת ספינת אביך והוא יורד אלי חוף,
אז ינחמך בכובע מלחים לבל תהא עצוב,
ואז אדע אני כי לזמרת ליסטים יש סוף.