ייתכן שחיוך קל יועלה על שפתותיכם המתוקות למשמע הדברים הבאים:
אני קיבוצניק. כזה בטח ראיתם ב"מבצע סבתא" , עם אבא רפתן ואמא
שרק במקרה מכבסת לי את בגדים,וזה בגלל שהיא עובדת במכבסה.
אני גר לבד מגיל צעיר, יש לי מקרר שמרעיש, גינה קטנה שטיפחתי
במו ידיי ובעזרת חברים ובשלב כזה או אחר של חיי עבדתי בגד"ש של
הקיבוץ. יש שיאמרו טיפוסי.

לאחרונה הכרתי בחורה. חכמה ויפה, מצחיקה ומקסימה ותל אביבית.
ממש תל אביבית. מלידה, ועוד גרה ליד דיזינגוף סנטר.
לעומתה, המרכז המסחרי הגדול שקרוב לביתי הוא ה"כל-בו" המקומי,
שמכיל את מוצרי הבסיס ותו לא.
את שראו עיני, ועוד לומדות הן להתרגל, רואה היא יומיום במשך
שנים ולכן אותה בחורה לקחה על עצמה את היוזמה הבא: מורת דרך,
הכרת העיר הגדולה לקיבוצניק המנותק.

אין זה טריוויאלי עבורי להסתובב בתל אביב, על אף שביקרתי בה
עוד לפני שמצאתי בה אהבה.
יש שלא יבינו, בשבילם זוהי השגרה, אך עבורי מדובר בעולם אחר.
עולם המורכב ממגדלי בטון וברזל, מפלצות מעוצבות היטב המסתכלות
עליך מלמעלה, ואתה, קטן כל כך,מצטופף במושבך ומעיף מבט כלפי
מעלה מהחלון המפוייח.
כן, גם זהו פן מרכזי של תל אביב. הפיח, המחסור המתמיד בחמצן,
הראות שמלכלכות בכל נשימה של חיים. ייתכן ואני מגזים בתיאוריי,
הרי בכל זאת חיים בה, בתל אביב, כמעט מיליון אנשים, והפיח הוא
חברם הטוב ביותר. אך עבורי, ילד הפרדסים והמדשאות, שכשהוא יושב
על הדשא הוא גם משמש לו כמאכל, עבורי האוויר בתל אביב מלוכלך.
אך הבניינים והמכוניות, המסעדות ובתי קפה, היצע התרבות והפנאי,
כל אלו משמשים אך ורק כתפאורה לאותם יצורים החיים בה בתל אביב
- אלו כמובן התל-אביבים.

אני מהלך ברחוב, ידי שלובה בידה של חברתי, ואני מעיף מבט
באנשים סביבי.
זהו מבחר מגוון של חום אנושי.
החל מצמד הזוגות הזקנים המהלכים יחדיו, זוג אחד הולך חבוק, אך
זה השני במרחק ניכר אחד מהשנייה, הבעל מלפנים.
אני מסתכל על פניהם ושואל את עצמי מי הם? מהיכן הם באו וחשוב
מכל, לאן הם הולכים? ולמה, למען השם, תמה האהבה בין אותו זוג,
שעל פי הערכתי חי ביחד ב-40 השנה האחרונות.
לא עבר לה שניה, והרחוב הסואן שאנחנו צועדים בו מאיר את עיני
באנשים בשלל צבעים, צורות וריחות, בעיה עמה קצת קשה להתמודד.
רוכב האופניים בן השלושים, קסדה על ראשו והוא בדרכו חזרה
מהעבודה היישר אל האישה והכלב בדירה השכורה שלהם בשינקין. פניו
מספרים על יומו הארוך שהיה, אך חיוכו מסגיר את שעומד לקרות
לו.
עצרנו ברמזור. אני מסיט את ראשי ומביט בחבורת הנערות הצעירות,
חולפות על פני קבצן עיוור, המבקש מהן חצי נחמה, אך הן בשלהן.
חזיהן חשופים לאוויר העולם, רגליהן ארוכות ומחוטבות, ונראה שהן
בדרכן לבילוי, שסופו כשראשן תחוב בין רגליו של גבר לא מוכר, או
של אסלה בפאב מנוכר.
ומולי משפחה, ההורים לבושים היטב, נעימי הליכות ונאים,
וילדיהם, נער בן 15 ושתי תאומות צעירות יותר, בנות 11 כך נדמה
לי, מהלכים לצדם, והמושג המגדיר משפחה חמה ואוהבת מעולם לא היה
נכון יותר.
כנראה שממש איבדתי ריכוז, כי מאחור הופיע זוג צעיר, האישה
דוחפת בידיה עגלת תינוק, והבעל מצדו אוחז בילד אמיתי בבית,
הכלב שפינה את מקומו לטובת העולל הנולד.

ההון האנושי בלתי נגמר ומגוון, מפתיע ומרתיע, מעניין ומעורר
שאלות. את זה אומר לכם אדם שאת רוב חייו מבלה בחברת אותם
אנשים.
המוכר בכל-בו הוא השכן מימין, ואשתו עובדת עם אחיך הקטן בגן
הילדים. חברך הטוב, שכל הילדות שיחקתם כדורגל על הדשא ליד חדר
אוכל, עובד עכשיו עם אבא ברפת, טובע בחרא של פרות.
והעובדים הזרים, שבתל אביב הם רק עוד פרט חולף בנוף, פנים
עלומים בקלסטרון העירוני, ורבים אף מסתכלים עליהם בבוז, בקיבוץ
הם בני משפחה, ברכת שלום נאמרת בראותם, וידוע שאחת לשנה הם
נוסעים לבקר את האישה והילדים במולדת.
אתה יודע הכל על כולם. מי קיבל ירושה ומי נכנסה להריון, מי
קיבל דוח חנייה, ואצל מי אבחנו סרטן בערמונית. וכמוני כמוהם.
מכירים הם אותי ואת בני משפחתי, יודעים הם מתי התגייסתי ומי
הייתה מורתי בתיכון, שהיא לבטח השכנה שמשמאל.

אני שואל את עצמי עתה, יושב בקיבוץ, מקשיב לקולות הרוח
והציפורים המצייצות בין העצים, קול בני אדם כמעט ולא נשמע, האם
גם ההולכים מולי ברחובות הכרך, האם הם מעיפים בי מבט? האם גם
הם תוהים על סמך פניי ובגדיי והבחורה שאיתי מי אני? האם גם הם
שואלים את עצמם מאיפה באתי ולאן אני הולך, או שמא אני עוד דמות
שחולפת לנגד עיניהם, אחת מאלפי דמויות שעוד יפגשו במהלך היום,
בדרך לעבודה, בבילוי במסעדה או בכלל בפקק.
אני תוהה האם האווירה הזאת, אותו אווירה תל אביבית מובהקת, אני
תוהה האם היא מסוכנת או פלאית, האם היא רוחנית או חומרית, האם
היא אמיתית או שמדובר באשליה. ובכלליות אני שואל עצמי, האם
מדובר בקסם או כישוף?