משהו מוזר אצלך בפנים, אבל אני לא יודע מה בדיוק.
אולי זה החיוך שלך שקצת עקום, או בכלל, הפנים המוזרות שלך,
אבל אני לא מפסיק להסתכל עלייך.

משהו מסריח אצלך במטבח, גם האוכל שאת מבשלת לא משהו.
תמיד נראה לי כאילו חסר מלח, ולאוכל בכלל אין טעם,
אבל אני אוכל כל מה שאת מבשלת.

הטעם המוזיקלי שלך, מעצבן אותי נורא.
את שומעת רק מה שיש באמטיוי, ועדיין, את בכלל לא יודעת מי זאת
אלאניס מוריסט,
אבל נראה שזה לא משנה לי ממש...

אנחנו תמיד רבים.
פעם זאת החולצה שלבשת, ופעם כי איחרתי,
אבל אני לא חושב שאלו באמת הסיבות.
אני חושב שאנחנו פשוט לא ממש מסתדרים.

לפעמים, אנחנו יושבים באיזו מסעדה או בית קפה, ונדמה כאילו אין
לנו נושאי שיחה בכלל,
אז אנחנו פשוט שותקים ואוכלים,
ואני כבר רוצה לחזור הביתה.

החברים שלי תמיד שואלים אותי, מה לעזאזל אני עושה איתך,
"תן לנו סיבה אחת, סיבה אחת טובה",
והאמת היא, שאני באמת לא יודע. אני פשוט לא יודע למה אני
איתך.
אולי זה הכל, רק בגלל, שיש לך חזה גדול...