אני שונא ללמוד.

מזלי שהכל תמיד בא לי בקלות. קצת העתקות, טיפת מזל, והכל
מסתדר. אף פעם לא עבדתי יותר מדי קשה.
חבל שלא הסבירו לי ש-39 יחידות בגרות עם ממוצע 93 שוות הרבה
פחות מ22 יחידות עם ממוצע 110. חבל.
אני לא מאמין שהם דורשים ממני לשפר בגרויות. אני? מה הם
מפגרים? אני הייתי ילד מחונן. רצו להקפיץ אותי כיתה בכיתה ג`.
הייתי אלוף הכיתה הבלתי מעורער בלוח הכפל. בני זונות
האוניברסיטאות האלה.
אני לא מבין למה אי אפשר לקבל משכורת מהמדינה לפי מנת המשכל.
שיעשו מבחנים כאלה, וכל אחד יקבל שכר בסיסי לפי הציון. אפשר גם
לפי הפסיכומטרי. במקום זה אני צריך ללמוד 4 שנים כאילו אני
איזה בנאדם רגיל. מדינה מפגרת.

אז נרשמתי למכינה. 5 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות פיזיקה.

גם היום אני מאחר. כרגיל. לא ציפיתי להגיע בזמן.
אני שונא להגיע יותר מדי מוקדם, אני אוהב שהכל נעשה ברגע
האחרון.
אני חייב להגיע בשנייה שהאוטובוס עובר, בדיוק באותו הרגע
שהמורה סוגר את הדלת של הכיתה, דקה לפני שהבנק נסגר, להירשם
לפסיכומטרי ביום ההרשמה האחרון ולשלוח את הטפסים בדואר אקספרס.
הכי כיף ככה.
אז הגעתי לטרמפיאדה של עירי האהובה בית שאן, אחרי הליכה של 15
דקות. עדיין מטפטף. מבט מהיר בשמיים לא משמח אותי, אני שונא
גשם.
אני שונא אוטובוסים. האוטובוס מגיע רבע שעה לפני תחילת השיעור.
לא חבל על הזמן הזה?
עשיתי חישוב מהיר, אם בעשר דקות הקרובות אני תופס טרמפ אני
מגיע בול באיחור של 10 דק` לכיתה שזה האיחור המקסימלי המותר,
בדיוק כמו שאני אוהב.
התחלתי במלאכה. עמדתי על שפת המדרכה ונתתי ליד ימין חופש פעולה
(לעצור טרמפים).
הנהגים עוברים ולא עוצרים. אני שונא אנשים עם אוטו ריק שלא
עוצרים. איך הם יכולים לא לעצור? הם לא רואים שאני סטודנט
שעומד לאחר לשיעור? שיישרפו.
עוד כמה עוברים, מסמנים לי עם האצבע שמאלה. מה שמאלה? לאן?
ביציאה מהעיר בצד שמאל יש בית עלמין. מקווה מאוד שהם באמת
יגיעו לשם.
פתאום אני שם לב שרוב הנהגים הם הורים עם ילדים קטנים במושב
האחורי. כאילו עושים טרנספר לכל הילדים הקטנים. מבט לצד השני
של הכביש ואני מבין שמשהו פה נורא מוזר. כולם זקנים. כאילו
יצאו מהעיר כשהיו ילדים וחזרו לעת זקנה לקראת המוות. ואם זה
ככה באמת, אז למה לא הוציאו אותי מהחור הזה כשהייתי קטן?
אפאתיה חזקה שוטפת אותי. או שמא זה הגשם?
מתחיל לרדת מבול. זה כבר לא צחוק עכשיו אני ממש על הגבול. עוד
דקה שניים ואני מאחר סופית. לא נורא אני אף פעם לא מאבד תקווה.
אני אופטימיסט מושבע. הנהג הבא שיעבור בטוח יעצור לי. איך אפשר
לא לעצור לסטודנט שעומד בגשם ועוצר טרמפים. לא אנושי.
הנה מכונית מתקרבת, יופי יש בתוכה רק נהגת מבוגרת. זאתי בטוח
תעצור, לאנשים מבוגרים יש לב טוב. היא בטח תספר לי כל הנסיעה
איך בזמנה לא היו אוטובוסים והיו צריכים לצאת מהבית ב-5 בבוקר
על חמורים כדי להגיע ללימודים שמתחילים ב-8. היא נוסעת לידי
לאט, מלווה אותי עם מבטה, בוחנת אותי וממשיכה. איזה בת זונה,
הלוואי תישרפי זקנה מטומטמת. היא לא רואה שאני נרטב?
עכשיו אני כבר מאחר. גם אם אני אגיע המורה הבנזונה הזה לא ייתן
לי להיכנס. כבר עשה לי את זה הנאצי, על איחור של רבע שעה.
כאילו הוא מנסה לחנך אותי.
הדלקתי סיגריה. אם אף אחד לא עוצר לי עד שהיא מסתיימת אני חוזר
לבית. לא כיף סיגריה בגשם. בכלל, לא כיף בגשם. רק בנות אוהבות
גשם.
כשהייתי בצבא כולם עצרו. כשעשיתי 38 ימי מילואים במלחמה כולם
עצרו.
התייאשתי. אני עומד בגשם כמו מניאק. הנאצי בטח מלמד כבר את
החוק השלישי של ניוטון. לקינוח הוא ימשיך עם חומר חדש
בקיבינימטיקה. אני בטח אצטרך להשלים הכל ממישהו מהכיתה. אני
בטח אקח את החומר אבל לא אבין את כתב החרטומים שלו. הייתי לוקח
מבת, הכתב שלהן תמיד ברור, אבל אין לנו בנות בכיתה. בכל זאת,
פיזיקה.
חזרתי לבית, סופסוף. איזה יום מתיש. שיזדיינו הלימודים האלה
ממילא אני אני אוציא ציון גבוה איכשהו. קצת העתקות, טיפת מזל
והכל יסתדר.
אני שונא אנשים.
אני שונא פיזיקה.
אני שונא ללמוד.
אני שונא.

פארנויה זמנית בעיה של ממש
איך טבעתי פתאום בתוך בוץ שנקרש
וכולם מסתכלים - אף אחד לא ניגש
אפאתיה כללית זה דבר לא חדש.