אם אפגוש אותו שוב, אישיר אליו מבט ואחייך. אשלוף עבורו את
החיוך הכי יפה במלאי, גופי יימתח כמאליו מעלה, תנועת יד בלתי
מורגשת תחליק קווצות שיער סוררות.
שייראה לו מושלם.
אחייך ואישיר מבט. אנסה לקרוא את אשר אומר האיש הקטן בארובות
עיניו, מה הוא חושב עלי עכשיו, ואיך עכשיו לעומת אז?
האם כבר מותר להרפות את השרירים הכואבים, לרוץ הצידה ולפרוק את
צידת השתקפות מבטו? אולי אצליח להלחים לי ממנה מילה חדשה,
מלהטת מצח, משצפת ורידים.

אישיר מבט עשוי ללא חת, נכון לכל צרה שלא תבוא. עם הבוז
והעלבון כבר התמודדנו, יאמר האישון שאצלי, מנהל חשבונות קשה
יום ומזיע.
אולי הפעם יהיה משהו חדש? יתיישרו קמטוטי מצחו בתקווה.

אם אפגוש אותך שוב, אתחנן אליך במבטי. גם אם הגאווה בתוכי
תייצב את המבט ותצליל אותו לעיניך חף ותם - אל תטעה, הדימום
האיטי עוד נמשך מאותה נקודת מדקרת. זה ככה שנים, אפשר לחיות עם
זה יופי, אשקר מלוא המצח. אעמלן אליך מבט נטול כתמים.
אבל הנה-הנה הוא מגיע, הבוגד הקטן, הנאמן הטיפשון, ומתוך
האקלים הממוזג יגאה אליך לפתע גל של חום.
זה ככה פשוט שאף פעם לא תיקנת שמה, יתלעלע אליך ליבי בהרבה
יותר מדי מילות קישור נבוכות, מתלוננות, נשענות עליך כבדרך
אגב, רק לשנייה, מבדק התרפקות גנוב, ומיד מתפוגגות מבוהלות לכל
עבר. אולי הוא לא שם לב.
ובלי שתרצה, מושפלת לשבריר שנייה העין החומדת אל ידיך היפות,
חומדות אצבע מסוימת לסכירת הקרע. אחת תספיק.

אם אפגוש אותך שוב, אישיר אליך מבט שרואה דרכך ואחייך, לא
אליך. זוויות עיניי יוודאו שתראה.
ואם תתקרב, אזקיף עצמי אליך ודבר בי לא יסגיר מי זו
שהולכת-מועדת בעולם כבר שנים, קוראת לאחרים בשמך ולא מבינה
מדוע אין עונה. ליכלוכית מוכחשת ומוסתרת במחשכי ליבך,
במסדרונות המאובקים ביותר של זיכרונך. לא אפריע. רק כשתוסח
לרגע דעתך, אגניב אליך את אצבעון הזכוכית ותמתק הידיעה, התאמה
מושלמת.