בכל פעם מחדש, אתה גורם לי לחייך ולי יש את ההרגשה המתוקה הזאת
בבטן.
אני חושבת על התקופה ההיא, לפני שהכרתי אותך וקצת קשה לי
להאמין שהייתי יכולה להיות כל כך אפורה, לפספס כל כך הרבה ממה
שהחיים מעניקים לי ולהתעלם מכל מה שיש לבנאדם מקסים כמוך
להציע.
מכירה אותך כבר זמן רב ועדיין נראה כאילו אני לא מכירה אותך
בכלל.
התחלתי להאמין שלכל דבר יש סיבה. שהכל מכוון. שהכל מתוכנן.
הרי אפשר לומר שהכרנו במקרה. דווקא הדרך שבה הכרנו קירבה אותי
אליך, למרות השוני שבינינו ופתאום אני מגלה את הדימיון והוא
חזק מכל מה שחשבתי. אנחנו דומים, אתה ואני. איך לא ראיתי את זה
קודם?
כל תכונה, כל מילה, כל צליל. הכל נראה מקסים כל כך כשזה בא
ממך.
ואתה יודע מה הכי מצחיק בכל העניין? שלא חשבתי על אהבה בכלל
כשהכרתי אותך. אף אחד מאיתנו לא הזכיר את המילה הזאת אפילו פעם
אחת.
ואם זאת אהבה, אז זאת לא אהבה בין גבר לאישה, אלא אהבה בין אדם
לאדם. אולי זה מה שמקסים בכל הקשר הזה שנוצר בינינו.
תמים. הכל תמים כל כך ונפלא, לפחות מנקודת המבט שלי.
אני מקווה שגם אתה חושב ככה.

מעניין אותי לדעת על מה אתה חושב לפני שאתה נרדם?
אתה חושב עליי כמו שאני חושבת עליך?
כשאתה קם בבוקר, אתה זועף או נחמד?
אתה קורא כאן לפעמים?

דברים קטנים כאלה, שאולי הם לא משמעותיים, אבל הם גורמים לי
לחשוב.
איך זה שאתה הדבר הראשון שקופץ לי לראש בבוקר והמחשבה האחרונה
שלי בלילה?
וחשוב מזה, מה זה אומר עליי?

איכשהו, הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר זה לכתוב לך מכתב. אני
לא יודעת למה עברה לי המחשבה הזאת בראש, אולי כדי שאני אוכל
לרוקן את הראש קצת, לבטא את מה שאני מרגישה וחושבת. רצו לי
מיליון ניסוחים שונים בראש.
לפני חצי שעה החלטתי שאני אכתוב לך מכתב. לא כתבתי טיוטות, לא
ערכתי את המחשבות, לא סיכמתי נקודות חשובות. פשוט התיישבתי מול
המחשב ונתתי למילים לזרום.
יכול להיות שאחר כך, כשאני אקרא את זה ב-"במה חדשה", אחרי שאני
אלחץ על "הוסף יצירה", אני אתחרט. אולי ארצה לתקן משהו, להוסיף
משהו, למחוק משהו. אבל אני לא אעשה את זה, כי חשוב לי שהמכתב
הזה יישאר כמו שהוא, כי זה מכתב אליך.

אני רק רוצה לחבק אותך, יודע? לומר לך כמה אתה חשוב בשבילי,
למרות שאולי אני לא כל כך חשובה בשבילך. לתת לך את המכתב הזה,
שאולי אתה קורא פה עכשיו ומכווץ את המצח בניסיון להבין במי
מדובר. לספר לך שהמכתב הזה נכתב לך. אולי לא בשבילך, אבל בהחלט
לך.

אלה.