ולפעמים בא לי להכאיב לך כמו שהכאבת לי אז.
אני לא בנאדם רע. אני דווקא חושבת שזה טבעי ולגיטימי להרגיש
כך, אחרי המלחמה הזאת שניהלנו.
בדומה לרוב המלחמות, גם זאת הייתה מלחמה בלי מנצחים.
דם, למזלי, לא היה מעורב בה... ואולי זה בגלל שבמקום בכלי נשק
השתמשת בגיטרה (שהיא, עד היום, כלי הנשק החביב עליי).
אני לא בטוחה שידעת מה אתה עושה לי, לפחות בהתחלה... היית נכנס
לי ללב, מוריד את כל המגננות ומקסים אותי.
בסופו של דבר, אתה זה שגרמת לי להתאהב בך.
הרגשתי את זה קורה. זה לא היה בבום אחד. תהליך הדרגתי. הרגשתי
איך אני מאבדת שליטה על הלב שלי, על הרגשות שלי ואיך לאט לאט
אתה משתלט לי על המחשבות והחלומות.
ולא יכולתי לעשות כלום.
בסדר, לא הוגן להאשים אותך בהכל - גם אני לקחתי חלק בהתאהבות
החזקה הזאת. לא רציתי לעצור אותה. חשבתי שאתה נכון לי. חשבתי
שזה הדדי. והכי חשוב - חשבתי שלא תפגע בי.
לא מצטערת. זאת לא חרטה על הסיכון שלקחתי או על התקופה שהיינו
ביחד.
זאת חרטה על המלחמות האלה שניהלנו, על הריבים הטיפשיים ועל
הדברים המגעילים שאמרנו. בוא נודה באמת - אתה אמרת.
כי במלחמות, כמו במלחמות... אין מנצחים. מפסידים? אני לא
יודעת... אני מנסה לקחת את הטוב, למרות שהסוף השאיר טעם מריר.
אז כן, לפעמים, אני רוצה להכאיב לך כמו שהכאבת לי אז... אבל
אני יודעת שאין בזה תועלת.
אני קצת מעל זה עכשיו. התגברתי. התחשלתי. בניתי לעצמי חיים
חדשים שאתה לא חלק מהם. הקפתי את עצמי בחברים - אנשים שאני
סומכת עליהם ונעים לי בחברתם. חברי אמת.
ואתה לא חבר שלי יותר.
בחיים החדשים שלי, אין לך מקום.
אז תחסוך ממני את כל המלחמות והכאבים של הלב, בתקווה שלא אאלץ
לחוות כאלה שוב.