"לא... אני לא כזה באמת!"
" אתה לא יכול לחיות בהכחשה. תתמודד עם זה..."
"אני לא יכול להתמודד עם זה. ואם אני לא יכול לחיות בהכחשה,
עדיף שאני לא אחיה בכלל!"

תמיר הוא נער רגיל בן 15. מעט גבוה, שיער חלק קצר ובהיר, בעל
עיניים כחולות יפיפיות. יש לו משפחה אוהבת. חברים טובים,
וחברה. הכל היה מושלם עד אותו היום שחייו הרגילים הסתיימו.  

"אז מה תמיר, עד לאן הגעת עם דינה?" שאל אחד מחבריו, דן.
כל שאר חבריו נעצו בו מבטים והתעניינו גם.
תמיר הסמיק מעט וענה, "אממ... סתם נשיקות..."
"מה, ויותר אתם לא התקדמתם...?"
"לא..."
"אתה לא רציני... חייב להיות שהתקדמתם יותר, אתם הרי כבר יותר
מחודש ביחד."
"עזוב אותו," אמר אחד החברים הבוגרים יותר, רון, "הוא לא רוצה
לספר יותר אז שלא יספר."
"טוב, טוב... " דן התאכזב מעט.
לאחר זמן מה כבר שכחו מכל העניין ועברו לנושאים אחרים.
אחרי הפגישה, רון ניגש לתמיר והם דיברו ביחידות.
"באמת לא עשיתם כלום חוץ מנשיקות?" הוא שאל אותו.
"כן..."
רון הביט בו בהרמת גבה ואמר, "משום מה אני לא ממש מאמין לך."
"טוב היה קצת מעבר לזה..."
"כמו?"
"אממ.." תמיר הסמיק, "סתם אני ראיתי לה והיא לי קצת מתחת
לחולצה וזהו..."
"אתה בטוח?"
"כן..."
"טוב אם אתה אומר. אבל רק שתדע, אני רק רוצה שתהייה בטוח וכל
זה."
"למה, אתה וענת כבר עשיתם משהו יותר מזה...?"
רון הופתע מעט.
"למען האמת כן..." הוא אמר, "אנחנו כבר עשינו... נו, אתה
מבין... ומה שאני אומר עכשיו זה נשאר ביני לבינך טוב? אתה לא
אומר לאחרים."
"אוקי."
"אתה מבטיח שלא תספר לאף אחד?"
"כן, אני מבטיח."
"טוב, אז..." רון לקח נשימה עמוקה ואמר, "אני וענת נפרדנו אחר
כך..."
"מה, למה?" שאל תמיר.
"אני גיליתי שבעצם לא התאהבתי בענת. אלא התאהבתי בגבר.
"באותו הלילה אמרתי את השם שלו בטעות מהשינה. ענת שמעה את השם,
ובבוקר שאלה אותי מי זה. אני אמרתי לה שזה היה אחד מהידידים
שלי. והיא לא האמינה לי, כי היא חשבה שהשם הזה של בת. ואני
אמרתי לה שזה שם של גבר, והיא נתנה לי סתירה וזרקה אותי...
"ואז אני הלכתי לידיד הזה שלי והוא הבין אותי. ואיכשהו מצאתי
את עצמי מתנשק איתו. וזה היה הרבה יותר טוב מנשיקה עם אישה."
"הבנתי..." אמר תמיר בקול מצער, "זה באמת חרא. אל תדאג, את זה
אני אשמור לעצמי."
"יופי, תודה." חייך רון, "דרך אגב, אתה מאושר עם דינה כן?"
"כן, אני מאושר איתה."
"יופי, אני שמח בשבילך. טוב, אני אלך לדניאל... הבטחתי שאהיה
אצלו בערך בשלוש..."
"בהצלחה איתו," אמר תמיר.
"תודה, ובהצלחה עם דינה," קרץ רון.
"תודה, ביי."
"ביי."
תמיר הלך הביתה מעט מדוכדך. אולי זה היה בגלל הסיפור של רון,
או אולי הוא סתם חשב על מחשבות עצובות.
"היי, תמיר." אמרה אחותו, ליזי, כשנכנס.
"היי," הוא ענה לה בקול משועמם.
"איפה היית?"
"מה אכפת לך?"
"לי לא אכפת, לאמא כן."
"מה, אמא כאן?"
"במטבח. לך תגיד שלום."
"היי, אמא!" צעק תמיר.
אמא של תמיר יצאה מהמטבח ואמרה, "שלום שלום באמת. איפה היית?"

"בבית ספר..." אמר תמיר והוריד את הנעליים שלו.
"אני יודעת שהיום לא היה בית ספר. שוב טיילת עם החברים האלה
שלך, נכון?"
"ל...ל... לא." גמגם תמיר, "הייתי עם.... עם... דינה."
"ומה עשיתם בדיוק?"
"כל מיני..."
"נו באמת," אמרה ליזי, "אמא, הוא משקר."
"באמת!"
"טוב, תמיר, חמוד," אמרה אמו, "אם אני איכשהו אגלה שהיית שוב
עם חבורת הפרחחים הזאת, אני לא ארשה לך לצאת בכלל."
"ז"א שאני גם לא אלך לבית ספר?"
"מצחיק מאוד... עכשיו לך לשטוף ידיים ובוא לאכול."
תמיר וליזי החליפו מבטים מאיימים והוא עשה מה שאמו אמרה לו
לעשות.

לפני חודש בערך, תמיר ארגן מסיבה בבית שלו ולא שם לב למעשה
הקונדס של החברים שלו. הם ערבבו לו משקה אלכוהול עם משקה רגיל,
ונתנו לו לשתות כמה כוסות. והם בעצמם היו שיכורים.
ומשם החלו הצרות כשהפכו את הבית וכשההורים חזרו, אפשר לנחש
שהיו המון צרחות. ומאז לא משנה כמה פעמים החברים של תמיר
התנצלו, מעשה זה לא היה נסלח. אמא של תמיר לא הרשתה לו להתראות
עם החברים שלו, ומאחר ודינה הייתה היחידה שניסתה להציל את
המצב, היה מותר לו לצאת רק איתה ועם חברותיה הנחמדות.
וכמובן שליזי צחקה על המצב הזה שבו תמיר נתקע...

תמיר שכב במיטתו ולא הצליח להירדם. הוא חשב על מה שרון אמר לו.

"אתה מאושר עם דינה...?" המילים התהדהדו בראשו, וחזרו על עצמם
שוב ושוב.
"די..." בכה תמיר לעצמו, "אני מאושר עם דינה... אני אוהב
אותה... אני אוהב אותה..."
הוא ניסה להירדם, ואחרי זמן מה הוא הצליח.
למחרת, בבית ספר, בהפסקה תמיר טייל עם חברו הכי טוב, ג'ק,
ברחבי בית הספר.
"הכל בסדר?" שאל ג'ק.
"כן," ענה תמיר, "למה?"
"אתה נראה קצת מדוכא לאחרונה. קרה משהו עם דינה?"
"לא, לא, הכל בסדר עם דינה..."
"בטוח?"
"כן..."
"אוקי..." אמר ג'ק ובאותו הרגע שם לב לנערה יפיפייה, "וואו.
איך אני מת שתהייה לי חברה כזו כוסית. הייתי מתחרמן הרבה..."
" כן אה..."
"אל תגיד לי שלא עומד לך כשאתה רואה את דינה?" הוא המשיך
להסתכל לעבר אותה הנערה, "היא ממש כוסית."
"לא, לא יודע. אני לא כל כך מתחרמן איתה..."
ג'ק הסב את מבטו לעבר תמיר שרק עכשיו קלט מה הוא אמר.
"מה ז"א לא כל כך מתחרמן איתה?" צחק ג'ק, "בגלל זה אתם לא
הגעתם ליותר מנשיקות?"
"כן."
ג'ק הביט בו מופתע ואמר, "אתה לא רציני."
"אני רציני."
"אז אולי... תנסה להיות עם מישהי אחרת..."
"אבל אני אוהב את דינה..."
"אז איך..."
ג'ק נעצר לרגע ואמר בשקט ובאיטיות, "אתה... הומו?"
"מה?! לא! אני לא!!!" צעק תמיר.
הם עמדו זה מול זה בדממה. בדיוק אז היה צלצול לשיעור ותמיר הלך
בצעדים מהירים לעבר הכיתה.

באותו היום תמיר קבע עם דינה, כי הוא רצה לבדוק אם רגשותיו
אמיתיים.
"לאן נלך?" שאלה דינה.
"בואי סתם נטייל בפארק ואחר כך נמצא כבר מה לעשות," אמר תמיר.

"נשמע כמו תוכנית," חייכה דינה.
היא נישקה אותו קלות והם יצאו לפארק הציבורי ודיברו. איכשהו הם
הגיעו לדיבור על המערכת יחסים שלהם.  
"אתה מרוצה מהמצב?" שאלה דינה, "אני כאילו, עדיין לא מוכנה
ל... אתה יודע... ואממ, אני עדיין מחכה לרגע הנכון. אני מקווה
שגם אתה מרגיש ככה..."
תמיר הרגיע את המחשבות שלו, וניסה לשכנע את עצמו שזאת הבעיה,
שעדיין לא מוכנים בגיל כזה.
"כן, אני גם מרגיש ככה," הוא חייך, "אל תדאגי, יש לנו את כל
הזמן בעולם."  ואז נשק לה.
דינה חייכה והם המשיכו לטייל.
אך המצב לא היה כמו שתמיר חשב שהיה.

עם הימים שעברו גברו מחשבותיו של תמיר לגבי זהותו המינית, והאם
הוא באמת נמשך לדינה.
כשהתנשק איתה הוא לא חש שום דבר וגם כשראה אותה לא חש דבר אלא
מלבד אולי חיבה.
אך עלו לו חששות אולי כבר אהבתם דעכה.
"אני צריך לדבר איתך," אמר בלחש תמיר בטלפון.
"זה לא נשמע טוב," נבהלה דינה.
"אני אבוא אלייך ונדבר."
תמיר הגיע לביתה של דינה תוך זמן קצר. הם הסתגרו בחדרה
וכשסיימו לדבר דנה יצאה מן החדר חנוקת דמעות.
תמיר מיהר לחבקה ואמר, "אנחנו עדיין נוכל להתראות..."
"זה לא אותו הדבר," אמרה דינה בצער.
"אני יודע..."
אחרי שדינה נרגעה מעט היא ליוותה את תמיר לדרכו החוצה.
"את תהיי בסדר?" הוא שאל אותה פעם אחרונה כדי לוודא שהיא אכן
במצב טוב.
"כן, כן.. תלך כבר, בבקשה..."
תמיר הביט בה והיא חייכה אליו.
הוא עזב את הבית הממורמר בתקווה שיוכל להמשיך לתקשר עם דינה,
והלך לביתו.
בדרך הוא חשב על הפרידה שלו עם דינה ועל מה הוא יעשה אחר כך.
כשנזכר שאת הימים הבאים יבלה שוב עם חבורת בנות בהשגחה של אמא
שלו, כבר לא הזיז לו דבר והתייאש לחשוב חיובי. אך מצד שני זה
נחמד...
"היי, תמיר," אמר קול מוכר לפתע.
תמיר הרים את מבטו מהאדמה ואמר, "היי, רון."
"לאן אתה הולך?" שאל רון.
"הביתה."
"אתה נראה קצת מבואס..."
"כן,טוב... כרגע נפרדתי מדינה..."
"באמת? זה בטח קשה... פרידה ראשונה... תספר לי הכל, זה טוב
לשפוך את זה."
ומבלי להשים לב, תמיר מצא את עצמו הולך עם רון, מספר לו על מה
שקרה כרגע אצל דינה ובוכה על כתפיו.
"אני אעזור לך להתגבר על הפרידה הראשונה שלך," אמר רון.
תמיר ניגב את דמעותיו הדלות וניסה שלא להישמע חנוק.
"תודה," הוא אמר בקול רועד מעט.
"אין בעד מה. בשביל זה אני כאן," אמר רון וחייך.
החיוך שלו העלה עיוות שמח בפניו של תמיר.
"ככה יותר טוב," אמר רון וליטף קלות את הלחי של תמיר.
הוא החל לקרב את פניו לפניו של תמיר ואז את פיו לשפתיו... תמיר
ניסה להדוף אותו, אך רון אחז בידו בחוזקה.
ואז הוא דחף את הלשון שלו בחוזקה לתוך פיו של תמיר...
רון השכיב את תמיר והחל להפשיט את חולצתו באיטיות...
כשלפתע
באותו רגע שרון ניתק את פיו מתמיר,
תמיר צעק, "מה אתה עושה?!"
ואז הייתה דממה מביכה. תמיר הביט ברון מבוהל, ורון הביט בו
בצער.
"אני... סליחה, לא התכוונתי," אמר רון והזדרז לעמוד.
תמיר ברח משם בריצה.
הוא הסדיר את נשימתו ונכנס הביתה.
כשחזר למיטתו שוב הציפו אותו אותם הרגשות.
הוא נזכר בנשיקה הלוהטת שלו עם רון,
וכאילו שזה עדיין ממשיך,
אותו הרגש שהציף אותו,
אותה התחושה הנהדרת שלא חש מעולם...
בפעם הראשונה נהיו לו פרפרים בבטן.
והוא נסחף עם הזיכרון הזה...
"מה לעזאזל אתה עושה?" צחקקה לפתע אחותו.
"מה... אה... אני... כלום. מה את עושה כאן? למה לא דפקת על
הדלת?"
"באתי לקרוא לך לארוחה," צחקה שוב ליזי, "אבל למה אתה מנשק את
האוויר? על מי כבר חשבת?"
תמיר בהה בה כאילו לא הייתה שם ושקע במחשבות.
ואז הסב את מבטו לרצפה באיטיות וכמעט בכה.
ליזי מחקה את חיוכה מפניה כמתאמצת לשמור על מבט רציני.
היא ניגשה למיטתו וחיבקה אותו חיבוק קצר.
"מה קרה?" היא שאלה עדיין קצת מצחקקת.
"אני לא יודע את האמת." ענה תמיר.
ליזי כנראה הבינה כעת שהוא לא סתם מתבדח...
"אני כבר לא יודע כלום," אמר תמיר והחזיק בראשו בין ברכיו, "מה
קורה לי? נפרדתי מדינה. אני לא מרגיש כלפיה כלום יותר. וחשבתי
שעדיף כך..."
"אה... אתה בסך הכל עובר פרידה ראשונה. יהיה בסדר. אתה תראה,
תהייה לך מישהי אחרת ותשכח מדינה."
"אני פוחד ש..." אמר תמיר באיטיות, "שיהיה לי מישהו אחר."
"מה זאת אומרת מישהו אחר?"ליזי בהתה בו מבולבלת.
"אני... לא משנה. בואי נלך לאכול."
תמיר דחף את ליזי חלושות ושניהם הלכו למטבח. הוא חשב שישכח
למחרת הכל, אך זה לא היה כך.

ככל שהימים עברו, הם נהיו יותר ויותר מוזרים.
היום הבא היה עוד יותר מוזר מהקודם.
רון הביט בו בבית ספר, ותמיר ניסה להימנע להסתכל לו בעיניים..
דינה וחברותיה התלחששו ביניהן ולא שיתפו אותו בדבר.
חבריו החלו להתעלם מעט ממנו,
ובבית הדברים התנהלו כרגיל.

יום אחד, באחד מהשיעורים תמיר יצא לשירותים.
הוא ירד במדרגות באיטיות וחשב באנחה על הימים שחלפו להם.
תמיר לא חשב יותר על אותם הרגעים שבהם היסס לגבי עצמו.
הוא נהייה אדיש ולא הפגין רגשות בכלל...
כשנכנס לשירותים של הבנים הוא ראה את רון עומד באמצע.
"למה אתה לא מדבר איתי?" הוא שאל ישירות.
"מה.. אתה עושה כאן...?" הייתה תגובתו של תמיר.
"זה שירותי בנים... ואני מניח שמותר לי להיכנס לכאן כי אני
בן," ענה רון.
"אה כן... אבל-"
"אתה מתבייש לדבר איתי?"
נהייתה דממה.
"כך חשבתי," חייך רון, "אל תפחד ממני, אני לא נושך..." הוא החל
להתקרב לתמיר.
"אני... אני..."
תמיר החל להתרחק אך זה לא עזר לו.
רון דחק אותו לקיר ונישק אותו קלילות.
תמיר הביט בו מופתע.
הוא המשיך לחייך, הוא משך את תמיר לעבר עצמו, והמשיך לנשק אותו
נשיקות רכות,
ואז הוא הוביל אותו לתוך אחד מהתאים.
הוא נעל את הדלת והשתיק את תמיר בנשיקה נוספת.
ואז, עם נשיקה לוהטת, רון הפשיט את עצמו ואת תמיר.
הוא נגע בחזה והפין שלו בחושניות...
תמיר לא ידע מה לעשות עם עצמו.
מצד אחד הוא שמח שהוא חווה תחושה נפלאה ומרגשת,
אך מצד אחר, הוא מכיר את רון כבר שנה ומוזר לו להיות איתו בתא
בשירותים עירום כולו.
לפתע היה צלצול.
תמיר ניסה להשמיע קול, אך חוץ מאנחות מפתיעות הוא לא יכל לומר
דבר.
"אני יודע שאתה רוצה כבר לצאת," נאנח רון, "אבל אני לא יכול
לשחרר אותך, לא עכשיו..."
"למה... למה... לא?"
תמיר שמע את עצמו בפעם הראשונה מתנשף, גונח ומדבר בו זמנית.
"כי אתה צריך לדעת אם אתה נהנה מזה..."
רון ליטף את תמיר בלחייו ובמהירות ירד למטה...
הוא ליקק בלשונו בטירוף את איברו של תמיר והוא ירד לו במשך עשר
דקות...
עשר דקות משביעות ומענגות...
רון חזר ללטף ולנשק את תמיר, ונראה שהפעם תמיר נמשך עם ההרגשה
ונישק אותו בחזרה.
כך הם עמדו בתוך תא השירותים הצפוף במשך עוד כמה דקות.
ואז כבר נדמה היה שרון גרם לתמיר לגמור.
תמיר הביט למטה מופתע ושאל, "מה זה ה.. ה... נוזל הזה שיש
לי...?"
"זה אתה גמרת," ענה רון וחייך כולו מרוצה.
הוא הביט בתמיר שנראה היה כאילו פעם ראשונה שומע על דבר כזה.
"אף פעם לא גמרת...?" שאל רון.
"לא..."
"מסכן.." אמר רון וליטף אותו, "טוב אני שמח שאני גרמתי לך
לגמור בפעם הראשונה... תגיד לי מתי אתה צריך עזרה..." הוא קרץ
ויצא מהשירותים.
ובנימה זו תמיר מצא את עצמו בתא לבדו, עירום לגמרי...
הוא התלבש מהר,
ויצא מהתא.
הוא ראה שהשירותים היו מלאים כבר בגברים,
והוא נמלט משם מהר וניסה שלא להביט בהם...

תמיר גילה למה מתנהגים אליו כל כך מוזר.
דינה סיפרה לחברותיה שהוא רכרוכי וקל להשגה, ושהוא נקבה
מידי...
היא התנצלה כמה פעמים, אבל זה לא בדיוק שיפר את מצב רוחו של
תמיר.
וג'ק, חברו הכי טוב, הפיץ שמועה עליו שהוא הומו מתרומם.
זה פגע בו כל כך...
לחשוב שהחבר הכי טוב יגיד דברים כאלה עליו מאחורי גבו... כשהם
הכירו שנה וקצת...  
לג'ק הוא לעולם לא יוכל לסלוח.

בהפסקה כבר לא רצה לדבר עם אף אחד.
חבריו נטשו אותו, גם חברותיו...
את רון הוא לא מצא,
וקיווה שגם לא ימצא אותו
כי פחד שיהיה מביך.
הוא ישב לבדו על ספסל ריק
שאף אחד לא רצה לשבת עליו.
הבדידות הרגה אותו
אך כך זה נמשך רק לכמה זמן...
ניגש אליו נער ואמר לו בחביבות "היי".
הוא היה מעט נמוך מתמיר, עם שיער שחרחר ארוך במקצת ופנים
יפיפיות, של מלאך.
"היי," חייך תמיר חיוך מאולץ.
"אתה נראה מעט... לבדך," אמר הנער.
"כן... טוב, אני אוהב לשבת לבד..."
הנער הביט בו ונראה כאילו הבין אותו.
"בוא אני אראה לך מקום נחמד שמצאתי להעביר בו את הזמן," הוא
אמר, "אם אתה כבר לבד."
להפתעת תמיר, הנער הוביל אותו לספרייה.
"הספרייה?"
"כן, הספרייה."
תמיר צחק ואמר, "זה לא מקום להעביר בו את הזמן."
"אתה עוד תופתע לגלות שזה מבדר," חייך הנער, "דרך אגב, קוראים
לי רון."
החיוך דעך מתמיר וברעד קל הוא אמר, "אני תמיר."
"נעים להכיר, תמיר," הנער לחץ את ידו והוביל אותו למקום ישיבתו
הקבוע, "בוא אחריי, אני אראה לך כמה כייף יכול להיות
בספרייה... אולי עוד תופתע."
שום דבר כבר לא יכול להפתיע את תמיר, או לפחות זה מה שהוא חשב.

תמיר ניסה להיראות כמה שפחות מוטרד, והתרכז ברון. הם ישבו
בשולחן בקצה הספרייה וזרקו ניירות על אחרים, סתם כדי להפיג את
השעמום. ובאמת זה העביר את הזמן כראוי, עם כמה שיחות מעניינות.

"בדרך כלל אני מוצא ספרים מעניינים לקרוא," אמר רון, "אבל אני
רואה שזה לא התחום שלך..."
ואז הוא קרץ לו.
תמיר לא כל כך הבין מה פשר הקריצה, אך נראה היה שרון התחיל
לרמוז לו דבר מה...
נשמע צלצול לשיעור.
"טוב, אני אלך לי..." אמר תמיר וקם מכיסאו.
"חכה רגע," אמר רון ותפס אותו בזרוע.
הייתה דממה למשך דקה או שתיים כשהם הביטו זה בזה.
'רק שלא יגיד שהוא הומו ויתחיל לנשק אותי,' חשב תמיר.
ואז, להפתעתו, רון אמר, "אני אבוא איתך."
"אבל אתה לא לומד איתי..." אמר תמיר.
"אני כן, המרחק בינינו הוא טור..."
זה קצת הביך את תמיר. הוא ישב בכיתה ולא שם לב אפילו מי נמצא
שם. היה נדמה לו שראה כבר את כל התלמידים מהכיתה שלו, אך מסתבר
שלא...
רון התיישב במקומו ושוב קרץ לתמיר.
תמיר הביט בו בתמיהה עד שהמורה נכנס לכיתה וצעק, "שקט!".

עברו יומיים, שלושה,
ותמיר עדיין תהה מה קורה איתו ועם שאר העולם...
הוא מצא לעצמו חבר חדש, רון. והשם כבר לא הטריד אותו..
יום אחד הוא הזמין את רון לביתו והכיר את משפחתו לו, ואת רון
למשפחתו.
"דווקא ילד נחמד הרון הזה..." אמרה אמא של תמיר.
"כן, קצת מוזר, אבל בסדר," אמרה ליזי. היא לקחה לרגע את תמיר
לצד ושאלה, "תגיד... החבר הזה שלך, זה חבר, חבר, או שסתם
חבר?"
תמיר התרגז מעט ולחש בכעס, "הוא סתם חבר, אני לא הומו!"
ליזי קרצה לו ואמרה, "בטח. טוב, הסוד שמור בינינו."
"מה?!" קרא תמיר, "זה לא מה שאת חושבת! היי! תחזרי לפה!"
ליזי כבר הלכה, כולה שבעת רצון וחייכה לעצמה.
תמיר עלה לחדרו וטרק את הדלת.
"מה קרה?" שאל רון בינתיים שסרק את החדר של תמיר.
"כלום, לא משנה..." אמר תמיר באדישות ונאנח.
הוא התיישב על המיטה שלו ונזלה לו דמעה.
רון ראה את זה והתיישב על ידו.
"מה קרה...? הפעם אל תגיד כלום, כי בטוח שקרה משהו."
"אחותי..." אמר תמיר בשלווה, "היא חושבת שאני הומו... ואני
לא..."
רון הביט בו לרגע ואז הסתכל על הרצפה.
"אתה חושב שזה נכון...?" תמיר ניסה לבלוע את הכעס שהיה לו
באותו הרגע או להסתיר לפחות אך לא הצליח.
שניהם שתקו והסתכלו אחד על השני.
ואז לפתע רון התקרב אליו יותר ויותר...
ונישק אותו רכות.
תמיר לא הגיב, וגם לא דחה את הנשיקה.
לפתע תמיר קם מהמיטה.
"אני לא יכול יותר, נמאס לי," הוא אמר בשקט.
הוא יצא מהחדר ורון קרא אחריו, "לאן אתה הולך?!"
תמיר לא הקשיב לו.
רון הלך בעקבותיו.
לעבר הסלון, לעבר הכניסה לבית,
בשביל שהוביל אותם לגשר.
לגשר עצמו.
ואז תמיר כמעט עלה עליו, כשרון תפס אותו וחיבק אותו חזק.
"עזוב אותי!" קרא תמיר.
"לא, אני לא אעזוב אותך!" אמר רון, "אני לא ארשה לך לקפוץ משם!
אני לא רוצה לאבד אותך...!"
תמיר הפסיק להיאבק ורק נשם עמוקות ובכה על כתפו של רון.

למחרת תמיר זכה לתשואות ולמחמאות...
"תראו את ההומו הזה," קרא אחד מחבריו הקודמים.
"אוו! נשק אותי!" מישהו אחר במסדרון אמר לו וחיקה נשיקה
באוויר.
"אני אוהב אותך! בוא נאמץ ילד!"
תמיר עבר במסדרון וניסה להתעלם מכל אלה.
אך מההערה של ג'ק הוא לא התאפק...
"גילית כבר להורים שלך שיש לך זקפה כל פעם שאתה רואה אותי?"
אמר ג'ק בלגלוג.
תמיר נעצר.
ג'ק צחק עוד יותר ואמר, "אוו תראה לי מה אתה שווה, נקבה..."
תמיר הסתובב ואמר לו בשלווה, "מאיפה אתה יודע שאין לי
ביצים...? אני לא זוכר שאתה בדקת לי אישית. או שסיממת אותי
כשעשית את זה?"
ג'ק נהייה אדום כולו.
אחד מחבריו קרא, "אוו..." ואחריו גם עוד כמה מחבריו צעקו את
זה...
ואז במסדרון התקרבו יותר ויותר אנשים למקום שבהם הם עמדו
לויכוח,
וביניהם תמיר ראה את רון.
ג'ק היה חייב להגיב אז הוא אמר, "אפשר לבדוק אם יש לך
ביצים..."
"באמת ואיך בדיוק?"
"היום אחרי שלוש, תבוא לפארק ושם כבר נסתדר..."
"מה קורה פה?" לפתע הגיח מורה מסוף האספסוף, "להתפזר מיד,
לכיתות!"
ההמון התחיל להתפזר לאט, ורון ניגש לתמיר.
"אתה מתכוון ללכת לשם?" הוא שאל אותו.
"ברור שאני מתכוון ללכת," אמר תמיר.
"השתגעת? הוא ילך איתך מכות זה בטוח!"
"נו אז מה?"
"מה זאת אומרת נו אז מה? אתה רוצה לחזור הביתה עם פנס בעין?"
"הוא חושב שהוא כל כך גבר, שיוכיח לכולם שהוא באמת כזה..."
רון הביט בו לרגע ואמר, "טוב, איך שאתה רוצה. אני מתכוון להגיע
לשם גם, ואם אתה תסתבך אני אספר הכל לאמא שלך."
"בסדר..."

השעה שלוש הגיעה במהרה.
תמיר היה מוכן להכל.
"אמא, אני יוצא!" הוא צעק.
"לאן?!"
"החוצה!"
"עם רון?!"
"כן!"
"תהנה!"
"תודה, ביי!"
ובצעקה אחרונה זו הוא יצא לעבר הפארק.
ההליכה הייתה ארוכה יותר משחשב,
והזמן נזל עם כל צעד שתמיר עשה.
לבסוף הוא הגיע לפארק.
ושם הוא ראה את ג'ק מוקף ב"שומרי ראש" שלו,
את רון ואת שאר האנשים שרצו לראות את המחזה.
"מעז לאחר, אה...?"
תמיר לא הגיב.
ג'ק הביט בו בגועל ואמר, "טוב, שנתחיל...? המשימה הראשונה היא
למצוא נחש ולהביא אותו לכאן. אני אעשה את זה גם כדי שתראו שיש
לי ביצים... לא כמו לנקבה פה."
התחילו צחקוקים מעטים.
ואז שניהם יצאו לחפש אחרי נחשים.
"כשתמצא תודיע לי," אמר ג'ק.
תמיר לא הגיב.
הוא חיפש מתחת לסלעים, במקומות שוממים...
לפתע הוא שמע את קול הלחישה של הנחש.
"מצאתי!" צעק תמיר ותפס את הנחש.
ג'ק הביט בו לרגע וזמן קצר אחר כך, תמיר שם לב שאיבד את הנחש
כשהתחיל לחזור אל האספסוף.
כשחזר הוא ראה את ג'ק מנופף בנחש בהתנשאות, אותו הנחש שתמיר
מצא.
"רמאי..." מלמל לעצמו תמיר.
אחרי כמה משימות מטומטמות שג'ק המציא, הם התחילו בריב ענקי.
"אתה סתם רימית בכל המשימות!" צעק תמיר.
"זה שאני עשיתי אותם ואתה לא, לא אומר שאני רמאי," צחק ג'ק.
כולם התחילו לצחוק אחריו.
"אתה כל כך... אי אפשר אפילו לתאר אותך..." אמר תמיר, "לא פלא
שאתה לא חבר שלי יותר. כל החברים האמיתיים שלי לא בוגדים
כמוך."
"אולי זה כי החברים שלך גם נקבות כמוך," אמר ג'ק.
ואז התחיל גל של צחוק היסטרי מהחברים שלו והאחרים נסחפו עם
הזרם.
"יש עוד משימה, גבר?!" שאל תמיר בקול וכולם השתתקו, "או שנמאס
לך לשקר?!"
"תרגיע..." אמר ג'ק, "בשבילך אני יכול לשבת יום שלם ואתה לא
תצליח לעשות שום משימה שאני אמציא."
"באמת? רוצה לבדוק אותי עם הרשימה הזו של המשימות שלך?"
"תפסיק כבר לנסות להוכיח שאתה יותר גבר ממני, כי אתה לא.
תתמודד עם זה."
"העניין הוא לא בי, נכון? זה אתה מנסה להוכיח משהו, ולא מצליח
לך כלום בלי לבלף הכל," אמר תמיר.
הוא עמד לרגע מול ג'ק בדממה מוחלטת.
וחשב על תוכנית...
"לי יש משימה בשבילך," אמר תמיר, "בוא נראה אם תוכל לעמוד
בזה."
"קדימה," אמר ג'ק בביטחון, "תגיד את המשימה שלך."
"אתה מוכן לשרוד נפילה של יותר מעשרה מטרים?"
"בטח, אני אפול על הרגליים שלי כמו חתול," ג'ק חשב שזו בדיחה.
ולא הבין שתמיר באמת התכוון לכך.
"אז בוא נראה אותך..."
"יאללה."
"בוא נלך לגשר-"
"הגשר הגדול ההוא?"
"כן..."
"קטן עליי."
"בוא תראה לי עד כמה הוא קטן עלייך."
"אני אראה לך, נקבה."
שניהם הלכו זה לצד זה בכעס אחד על השני ונעצו מבטים מאיימים.
כל הקהל שהתאסף הלך מאחוריהם,
וכולם רצו לדעת איך כל זה ייגמר,
במיוחד רון.
"אל תעשה את זה!" הוא רץ אל תמיר ונשם בכבדות מנסה להשיגם.
"לא לעשות מה?" שאל תמיר.
"אל תקפוץ! בבקשה!"
ג'ק הביט בשניהם ושקע במחשבות.
"הוא באמת מתכוון לקפוץ?" מלמל לעצמו.
"בבקשה, תמיר.." רון כבר הלך לצידם ולקח את זרועו של תמיר, "אל
תעשה את זה... אתה לא יודע עד כמה זה יכאב לאחרים..."
"להם לא יהיה אכפת ממני."
"זה לא נכון...!"
"זה כן, ואתה תראה שאף אחד לא יזכור אותי אפילו."
"אני אזכור."
תמיר הביט ברון שהייתה לו הבעה מרחמת,
וניסה למנוע ממנו את מה שתכנן...
השיחה הזו הייתה מצערת, ותמיר רק הסב את מבטו
והתחיל לצעוד יותר מהר.
כדי שהרוח תעיף את הדמעות שלו.
כשלבסוף הגיעו לגשר, ג'ק ניסה להסתיר את הפחד שלו.
הוא השתנק,
ואז השתעל מעט ואמר, "טוב קדימה, אתה תקפוץ ראשון."
"בכיף," אמר תמיר בחיוך.
הוא עלה על המעקה של הגשר...
"לא, לא..." לחש רון וקפא במקומו.
ואז תמיר נשם עמוקות,
פרש ידיים,
כל האספסוף שתק.
כולם היו בהלם.
אפילו ג'ק.
ואז הוא קפץ.
"לאאאא!" צעק רון, וכמעט נחנק מרוב דמעות.
הוא רץ לעבר המעקה ותפס את האוויר...
ואז נשען על המעקה לכמה שניות
ופרץ בבכי.
האספסוף עדיין עמד מאחורי רון.
וג'ק ברח משם.

תמיר מנרו
( 1992- 2007 )
ניסיון התאבדות שני

תמיד נזכור אותך
כחבר, כבן אהוב, ואח אהוב,
זכור אותנו גם...

כך היה כתוב על המצבה שלו.
כל השכבה והמורים,
גם חבריו לשעבר,
בני משפחתו,
כולם באו להלוויה שלו.
חלק מהם בכו...
וחלק מהם, בדיוק כמו שתמיר ציפה, אפילו לא התרגשו מעט. כנראה
הגיעו בגלל שהכריחו אותם...
רון רק הראה הבעה מדוכאת,
ללא דמעות..
כשראה את ג'ק, הוא התקרב אליו
ולקח אותו לצד, כמה שיותר רחוק מההלוויה.
"אתה..." הוא אמר בכעס, "למה נתת לו לקפוץ?"
"ולמה אתה נתת לו לקפוץ?"
רון הביט בו במבט מאיים הרומז שזו הייתה שאלה מטומטמת.
ג'ק החליף את הבעת פניו המתנשאות והסב את מבטו לאדמה.
"אני.." הוא אמר בעצב, "אני לא חשבתי שהוא יקפוץ... חשבתי שהוא
ישתפן..."
"ואם היה משתפן אז היית קופץ במקומו?! כן?!"
ג'ק שתק.
"כן, תיארתי לעצמי..." אמר רון בשקט.
ואז הוא חזר להלוויה.
אחרי כמה דמעות, גם ג'ק חזר אחרי שניגב אותם.

במשך הימים הקרובים, רון הזעיף פנים לעבר ג'ק.
ג'ק רק הביט בעצב.
"עזוב אותו, הוא סתם הומו..." אמר אחד מהחברים שלו.
"עכשיו כל אחד נראה לך הומו?" אמר ג'ק בכעס.
"מה קרה לך? עכשיו אתה מגן על החנון הזה?"
"הוא לא חנון, די לרדת על כולם."
"אני כבר לא מכיר אותך, ג'ק."
"חבל כי גם אני לא."
ואז ג'ק הלך משם בריצה.
חבריו הביטו בו במבט שואל ומופתע,
אבל כבר לא היה אכפת לו.
הוא השיג את רון ועצר אותו במסדרון.
"אני מצטער," אמר ג'ק, "אני כל כך מצטער..."
הוא בהה ברצפה ורון הביט בו.
"על מה אתה מצטער? שירדת עליי?"
"גם.. וגם כי הוא מת בגללי..."
רון ראה את הדמעות הזולגות ממנו והבין שג'ק באמת מצטער.
"אתה חושב שהוא התאבד בגללך?" שאל רון בשקט.
"כן.. זה הכל באשמתי..."
רון חיבק אותו ואמר, "זה לא באשמתך... הוא פחד שהוא באמת כזה
כמו שאמרת עליו..."
ג'ק הביט בו.
"כלומר-" הוא החל להגיד.
"כן, הוא חשב שהוא אוהב בנים," השלים רון את המשפט שלו.
ג'ק שתק לרגע.
ואז הוא אמר, "אני יכול להבין אותו."
"מה זאת אומרת...?"
"אני חושב שאני גם... כזה..."
"אל תגיד את זה סתם," צחקק רון, "אתה לא יודע מה זה באמת."
"אני כן."
"והסתרת את זה מכולם...?"
"כן..."
"טוב, הסתרת את זה מעולה... את תמיר אני ישר קלטתי... אבל
אתה...? לא יכול להיות."
"יכול להיות... אני גיליתי את זה לא מזמן..." אמר ג'ק, "ואני
חשבתי שאם אתחיל להתעלם מתמיר אז ייעלמו לי הרגשות כלפיו..."
"אבל למה סיפרת לכולם שהוא הומו, ועוד לפני שהוא גילה את זה?"
"כי אז אני עדיין לא ידעתי כלום... חשבתי שהוא יהיה סתם בדיחה
חולפת... אבל זה נמשך ונמשך..."
"הבנתי," אמר רון וחיבק אותו יותר חזק.
לפתע נשמע צלצול.
ג'ק ניגב את דמעותיו ואמר, "טוב אני אלך..."
"גם אני..."
"אז נתראה."
"כן."

"אז מה ג'ק... גם לך יש עכשיו חבר אה?" צחק אחד מהחברים שלו,
דן.
"תסתלק מכאן," אמר ג'ק.
"זאת מדינה חופשית, מותר לי להיות איפה שבא לי."
"כן אבל לדחוף את האף שלך לענייני אחרים אסור לך."
"אוו... אני ממש פוחד לדרוך איפה שאתה דורך, חתיכת נקבה."
"כאילו שלחיות עם חצי מוח זה יותר טוב..."
"מה אמרת?!"
"כלום, כלום, תחזור לעבודה השחורה שלך, חמור."
דן קם ממקומו וצעק, "רוצה מכות?! כן?! רוצה מכות?!"
המורה ניגשה אליהם ואמרה, "מה קורה כאן?! מר דן אתה רוצה לקבל
השעיה לשבוע?!"
"בכיף המורה, העיקר שג'ק יהיה בבית חולים, האהוב שלו מת."
דן היה היחיד שצחק מכל הכיתה.
כששם לב שאף אחד לא צוחק איתו הוא נהייה אדום כמו עגבנייה
ושתק.
"מה זה אמור להיות...?" אמרה המורה, "לך מיד לחדר המנהל!"
במקומו ג'ק יצא מהכיתה.
"תתבייש לך!" הוא שמע את המורה צועקת.
ג'ק רץ לשירותים והסתגר בתא.
העיניים שלו היו נפוחות ואדומות מרוב הדמעות...
חיוכו של תמיר הופיע לו בזיכרון שוב ושוב.
והוא רק בכה, במקום לחייך לתמיר בחזרה.
"למה אתה בוכה?" שמע לפתע ג'ק קול לא מוכר ונמוך.
הוא לא ענה כי חשב שמדברים עם מישהו אחר.
לפתע הוא שמע דפיקה על התא.
"ילד, למה אתה בוכה?" הוא שמע שוב את אותו הקול.
"א... אני?" גמגם ג'ק.
"כן, אתה." אמר הקול.
"סיפור ארוך..."
"אתה מכיר את תמיר?"
"כן... הכרתי אותו..."
"מה זאת אומרת הכרת אותו?"
"הוא... כבר איננו..." אמר ג'ק וכמעט החל בהתפרצות בכי נוספת.
הייתה דממה.
נשמעו רק קולות הבכי של ג'ק.
לפתע הקול דיבר שוב.
"איך אתה יודע שהוא כבר איננו?"
"אתה צוחק עליי? כל הבית ספר כבר יודע, ואני הייתי נוכח
כשהוא..."
"כשהוא מה?"
"כשהוא התאבד..."
שוב הייתה דממה.
"איך אתה לא יודע את זה?" שבר ג'ק את הדממה.
"אני... בעצמי הייתה לי תאונה..."
ג'ק הפסיק לבכות.
"איך קוראים לך, ילד?" שאל הקול.
"ג'ק. ולך?"
"רון."
ג'ק יצא מהתא ושאל, "רון...?"
הוא חשב שימצא את רון עומד מולו, אך במקום זאת ראה מישהו אחר.
נער נאה שנראה בסביבות הגיל 17, עם שיער בלונדיני ארוך שלבש
בגדים מעט מוזרים.
"מי אתה? ומאיפה אתה מכיר את תמיר?" שאל ג'ק.
הנער צחקק מעט ואמר, "חכה קצת עם השאלות שלך, אני חושב שאני זה
שצריך לתחקר אותך..."
"למה?"
"כי אני מכיר את תמיר יותר טוב ממך."
"אני מכיר אותו כבר שנתיים."
"זה לא מספיק להכיר אותו המון זמן. צריך גם להבין אותו."
ג'ק הביט על הרצפה ושוב התחיל לבכות.
"אני לעולם לא אצליח לשאול אותו יותר כלום..." הוא אמר בקול
חנוק, "הוא כבר לא בין החיים..."
רון הביט בו בצער והוביל אותו מחוץ לשירותים.
"לאן אנחנו הולכים בדיוק?" שאל ג'ק.
"הרחק מהשירותים..."
"מה עם השיעור?"
"תשכח מזה בינתיים, בוא איתי."
ג'ק הפסיק לשאול אותו שאלות, ופשוט עקב אחריו.
הם הגיעו לפארק.
המקום שבו ג'ק ותמיר התווכחו.
ואז רון לקח את היד שלו,
ולקח אותו בדרך שבו הלכו לגשר באותו היום,
ואז הם הגיעו לגשר.
שם הם נעמדו והביטו מעבר למעקה.
היה שם נהר קטן שזרם.
המים התחלחלו בשקט
ואפשר היה לשמוע איך הם מתנפצים בסלעים ואבנים...
ג'ק עצם את עיניו ודמיין את תמיר מדבר איתו.
הוא נזכר רק בימים הטובים כשלא צעקו אחד על השני...
כשדיברו אחד עם השני.
והוא דמיין אם היה יכול לדבר איתו עכשיו,
ואיך תמיר היה מגיב אם היה מתנצל עם כל לבו.
"אני בטוח שהוא היה שמח לשמוע שאתה מצטער על התקרית..." אמר
רון בשקט כאילו שהקשיב למחשבות שלו.
"מה, איך-"
"ששש..." רון שם על פיו של ג'ק אצבע וחיבק אותו מאחורה.
ג'ק החזיק בזרועותיו המחבקות של רון,
וכך הם עמדו במשך כמה דקות.
אלה היו הרגעים הכי שלווים של ג'ק.
ואיכשהו הוא הרגיש את תמיר,
איכשהו הוא ידע שתמיר נמצא במקום טוב יותר...
הוא מעולם לא דמיין את עצמו מאושר בצורה כזו
אך העדיף לוותר על כל חלומותיו בעד הידיעה שתמיר מאושר...
העיקר שלתמיר יהיה טוב..

כשחזר ג'ק לבית ספר, השמועה התפשטה מהר,
וכולם קראו לו בשמות גנאי.
"תתעלם מהם..." אמר לו רון, "הם סתם מחפשים תשומת לב..." ושיחק
בשיער שלו.
"אני יודע, אבל..." ג'ק נאנח, "הלוואי וזה היה אחרת... אני לא
מבין איך תמיר סבל את כל זה... איך הוא סבל אותי..."
"כנראה שהוא לא יכל לסבול את זה, אם הוא..." אמר רון ולא המשיך
את המשפט.
ג'ק הניח את הראש על כתפו ורון חיבק אותו.
"אני אוהב אותך..." אמר לפתע רון.
ג'ק השתחרר מזרועותיו ובהה בו.
"מה, אתה לא אוהב אותי בחזרה...?" שאל רון.
"א... אני לא יודע..." אמר ג'ק.
"טוב, אז תחשוב על זה."
"מצטער, אני... אני צריך ללכת ולחשוב קצת על משהו אחר..."
"תעשה כרצונך."
ג'ק קם והלך לגשר.
כבר כמה ימים ביקר שם.
לבית הקברות הוא לא רוצה לחזור,
כי פחד להיכנס לשם שוב.
ההרגשה מצמרמרת עוד יותר מההרגשה על הגשר.
הרוח נשבה בחוזקה.
וג'ק חשב 'הלוואי יכולתי לראות שוב את תמיר ולהגיד לו
סליחה...'
לפתע הוא הבין.
הוא הבין שהדרך היחידה לראותו היא למות גם.
ואז ג'ק עלה על המעקה..
הוא פרש ידיים,
כבר עמד לצלול אל תוך הסלעים
שינפצו את גולגולתו
ואז הוא ירגיש את מה שתמיר הרגיש...
אבל אז הוא הרגיש משהו אחר.
מישהו תפס אותו.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" ג'ק שמע את רון מאחורי
האחיזה החזקה.
"אני אקפוץ מכאן, ואתה לא תעצור בעדי!"
ג'ק נאבק לאחיזתו של רון, אך הוא היה חזק מידי.
"למה אתה עושה את זה?!"
"כדי לראות את תמיר!"
"זה לא נכון... יש לך סיבה אחרת!"
ג'ק נשם בכבדות וחשב לרגע.
"ולמה אני עושה את זה, לדעתך?" הוא שאל.
"כי אתה חושב שזה רע להיות מי שאתה."
"ומי אני..?"
"אתה הומוסקסואל."
"לא... אני לא כזה באמת!"
" אתה לא יכול לחיות בהכחשה. תתמודד עם זה..."
"אני לא יכול להתמודד עם זה. ואם אני לא יכול לחיות בהכחשה,
עדיף שאני לא אחיה בכלל!"
שניהם הסתכלו אחד על השני.
ג'ק נאבק בכל נשמתו,
ורון מנסה למנוע ממנו לעשות את הטעות הגדולה של חייו.
לבסוף רון שיחרר אותו.
ג'ק רץ לעבר הגשר,
וקפץ במהירות עם כל הכוח...

כשפקח ג'ק את עיניו הוא מצא את עצמו בבית חולים,
שוכב במיטה עם חלוק של חולה.
ואז הוא ראה את רון.
רון שהיה בן גילו, אותו רון שכעס עליו בהלוויה...
"אני מצטער..." אמר ג'ק בקול חלש, "אני מצטער שגרמתי לו לסבל
הזה..."
"ששש..." רון ליטף את ראשו, "אל תדבר. אני מבין שזה לא היה
בכוונה..."
ג'ק חייך.
"זאת הייתה תאונה," אמר רון, "אתה שרדת... ותמיר לא..."
ואז הוא נשק לו בפה רכות.
"יהיה בסדר," הוא אמר וליטף את שיערו הפרוע.
ג'ק עדיין לא הבין מה מתרחש.
אבל בקרוב ייזכר בוודאי.  
הוא רק אמר, "אני אוהב אותך..." חלושות וזה שימח את שניהם.
"גם אני..." אמר רון.
הם חייכו,
ותמיר חייך להם בחזרה בזיכרונם.

הסוף