תמי מחכה שיגמרו הכבישים ותגיע החניה.
-מתי?, היא שואלת, כשכבר אין לה כוח לחבר את המילים אחת
לשנייה.
-עוד מעט, אומרת אמא, ויש לזה טון מרגיע-מבטיח כזה. תמי יודעת
שזה לא באמת עוד מעט. זה מה שאמא אמרה גם קודם.
תמי לוחצת אצבע קטנה אל החלון, מלטפת את קו הנוף. כמה תמימות
בעיניה, שטורפות את הצבעים והמראות בתאווה כזו. הכול בפעם
הראשונה. כמה רוך יש בגמיעת המרחקים הזו. רוח נכנסת דרך החלון
הפתוח כדי חריץ, ומתרוצצת על התלתלים הקצרים. החיוך שלה חושף
את שיני החלב הקטנות, ושתי גומות. ואף-כפתור שמתכווץ עם כל
חיוך.
הכבישים לא נגמרים. לפעמים יש עוד מכוניות, לפעמים הן לבד על
הכביש. תמי עוקבת אחרי כל מכונית, קטנה וגדולה, עד שהן נעלמות
מקו הראייה שלה.
לפעמים פונים בצומת, לפעמים ממשיכים ישר. היא אוהבת את
המעגלים. לכל מעגל יש גינה ופרחים, לפעמים קישוטים. זה נדמה
כאילו נוסעים כבר המון זמן, ובכל פעם שהיא קצת מתעייפת היא
שואלת מתי, ועכשיו אין לה אפילו כוח לשאול מתי, כי אמא רק תאמר
'עוד מעט' בקול העדין שלה. אולי, היא חושבת, אמא בכלל לא יודעת
מתי.
הדרך נמשכת עוד ועוד. מחוץ לחלון רואים איש על אופניים. את תמי
זה מצחיק. יש לו כובע מרופט, ורואים שהוא לא מכאן. יש לו
מכנסיים מלוכלכות. תמי מזיזה את האצבע באוויר על דמותו. הצחוק
שלה מתגלגל ועדין, יש לה צחוק מדגדג.  
פנייה ועוד פנייה, ואז רמזור, האיש הזר-מוזר כבר מזמן נעלם,
ושוב הכביש ריק. תמי כבר לא רוצה לנסוע, והדרך ארוכה מידי,
עכשיו היא רק יושבת, משלבת ידיים בשקט, הרגליים הקטנות בנעלי
הלכה הורודות שמוטות קדימה בעייפות-עצבות. תמי רוצה לשאול שוב
מתי. היא כבר לא רוצה לנסוע יותר. מתי? מתי? מתי!, היא חושבת.
פתאום אימא אומרת שכמעט מגיעים. איך היא ידעה?