[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נלי בראון
/
אוסף האנשים שלי

אני לא זוכרת מתי זה התחיל. ואולי זה היה ככה מאז ומעולם, ורק
בזמן האחרון הפך להיות מוקצן כל כך. שוב ושוב אני מוצאת את
עצמי משוטטת עם דלי פלסטיק על החוף השומם של החיים החולפים,
שולחת מבט לים, ואוספת לדלי, לא צדפים, לא, אלא אנשים. אנשים
שונים, שמצאתי בהם משהו. אני מסמנת אותם לעצמי כשאני רואה אותם
מרחוק, מתאמצת לא לאבד אותם בין כל המון האנשים שסובב אותם.

הם שלי ולא שלי בו זמנית. אני לא יכולה להכריח אותם לעשות דבר,
אלא רק להשתייך להם. בין אם הם רוצים או לא. לשמור אותם בתוך
הדלי שלי ולהביט בהם מדי בוקר, ולהקשיב לצלילי הגלים שבוקעים
מהם, ומספרים לי על החיים שלהם. ואני תמיד רוצה לשמוע עוד. לא
לכל הצדפים אני רוצה להקשיב, אלא רק לאלה שבחרתי. לפעמים גם הם
מקשיבים לי. למעשה הם מקשיבים לי די הרבה, אבל אני כמעט אף פעם
לא מרגישה חופשייה להגיד את הכול. את כל הדברים, עם כל הפרטים,
ובאורך המלא.

אני יודעת שאולי זה נשמע מעוות, ולכן אני מספרת את זה לדף ולא
ישירות לכם. אולי זה מרתיע. קרוב לוודאי שזה מרתיע, אבל אתם
הצדפים שהרמתי מהחול והנחתי בדלי הפלסטיק שלי. לא הצלתי אתכם
מדבר, ואתם כלל לא מרגישים את ההבדל. מבחינתכם אתם עדיין
זרוקים על החוף, עם שאר הצדפים, היפים בעיני אחרים, הפשוטים,
הרבים כמו החול.

אני לא מסוגלת להפסיק. לעולם אשוטט על החוף, פוסעת בחול החם,
השורף, באטיות, כדי שלא אפספס את מה שאני מחפשת.
איך זה שאתם כמעט אף פעם לא מבינים כמה אתם יפים, ולמה נבחרתם.
אתם יודעים, הוא לא גדול, אוסף האנשים שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז ניסיתי
להרגיע אותה
ואמרתי לה: "זה
בסדר! אם את
רוצה להישאר
בתולה אפשר גם
בתחת!" ואז היא
הכניסה לי מרפק
במפשעה והדבר
הבא שאני זוכר
זה שהשוטר שם
ברחוב שם עלי
אזיקים.


מתוך הספר "איך
להתחיל עם
קטינות" מאת
דרדסאהבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/07 12:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נלי בראון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה