לקום בלי תחושה, לקום בלי לרצות.
היא קמה כל יום לאותה שגרה כה כואבת ורגילה, היום יהיה יום
שונה, כך היא אמרה.
הכול היא עשתה, כל דבר שהיה אפשר לעשות.
מחלה כל כך ארורה, אכלה אותה מבפנים, אט אט התפשטה לכל הגוף.
היא כבר לא נערה, אלא סתם חפץ. כל כך הרבה טיפולים מכל הסוגים
והמינים, כבר כלום לא כואב, הגוף מרגיל עצמו לכאבים.
כל יום קמה קצת אופטימית, עם אמונה קטנה.
זה כבר מתחיל להימאס עליה, היא די עייפה.
היא חולמת מדי לילה על הסוף המר, כל אשר נותר לה הוא תכנון
הסוף.
הרופאים עם הפרצוף המר, הפרצוף שאינו יודע מה יהיה.
האכזבה אחרי כל טיפול, ביקור אצל הרופאים.
נמאס לה מהכול, היא מחליטה לברוח מהכול, יהיה אשר יהיה.
אורזת את הכול, את הבגדים, והדמעות זולגות.
עוזבת, נוטשת את הכול, זה הכול כאן מסתיים.
היא נוסעת לאן שהרוח תיקח אותה, רק שתוביל היא אומרת.
היא עוצרת באמצע שום מקום שכזה, עולה על ההר הגבוה ביותר.
מתחילה בסרט הנע של החיים הקצרים, הכול עובר והיא אט אט נפרדת
מהכול.
היא לא רוצה יותר לראות את הרופאים, לא את המבטים המיואשים
שלהם, לא את המכשירים ולא את הזריקות.
היא עייפה והחלטית, כאן הכול יסתיים.
היא קופצת מהחיים אל תוך התהום האין סופית.
כבר לא יכאב כלום, זה בטוח.