ישבתי אז באותה תחנת הרכבת המסריחה בתל אביב, הרבה תחושות חלפו
בי באותו רגע, לא באמת אפשר לתאר אותם במילים... בכיתה ה' רצו
לשלוח אותי לתוכנית של דן שילון כי חשבו שאני ילדה גאונה
שיכולה לתאר דברים מדהימים במילים, שאני כותבת מדהים, שהשירים
שלי יכולים לגרום לביאליק להיראות כחובבן,
אבל עמוק בפנים אני יודעת שיש דברים שלעולם אבל לעולם לא אוכל
לתאר

- אי אפשר לתאר את הפחד שאני מרגישה כשאני מביטה בחסרי הבית
הזרוקים ברחוב בידיעה ברורה שגם אני יכולה להיות כזו.
- אי אפשר באמת לתאר איך הרגשתי כשסיפרו לי שפיט נהרג.
- אי אפשר באמת לתאר איך הרגשתי כשעמדתי מול הגופה של סבתא
והרב אמר להניח את היד על הגופה המכוסה וכול מי שמרגיש צורך
שיבקש סליחה ממנה.
- אי אפשר לתאר איך הרגשתי כשראיתי לראשונה את מרסלו והתנשקנו
איתו בבנין הגבוה בבאר שבע.
- אי אפשר לתאר כמה כמה הזעם שלי גדול כלפי האנשים שגרמו לי כל
כך הרבה פעמים להרגיש חוסר אונים, מחסור במקום שאליו אוכל
לחזור, שהרימו עלי יד וניסו לכפות עלי חוקים.
- אי אפשר לתאר את העליבות ששורצת בתחנה המרכזית בתל אביב, את
המזרקים שזרוקים ואת ריח השתן המטונף בכול מקום.
- אי אפשר לתאר באמת את את העיניים שלו, את השפתיים, את החיוך
את הידיים את כאב הצביטה שמרגישים לנוכח היופי האין סופי שקורן
ממנו.
- ואי אפשר אי אפשר לתאר את החשק למות ואת הדחף לחיות.
אז למקרה שיום אחד פשוט ימאס לי הדפים האלה הם ההוכחה שניסיתי,
אבל כל כך ניסיתי לתאר.



קטע מהיומן שלי20/9/07