אני מניח שאתה זוכר איך זה עובד, נכון?

הרעיון הוא לשים רגל אחת אחרי השניה, להניע את הגוף קדימה,
ולהתמיד בכך עד שתגיע הביתה. בשעות מטורפות כאלה, אחרי כמעט
יומיים בלי שינה, היה צריך להזכיר לעצמו כל פעם מחדש איך ללכת
חזרה מהעבודה. הרבה פעמים היה מגיע סחוט וכמעט ללא כוחות,
ומתמוטט על הספה או המיטה הקרובה אליו. כנראה שהלילה לא יהיה
שונה. אם אמו הייתה עדיין בין החיים, לא היה לו כל ספק שהייתה
אומרת לו לתפוס מונית וזהו. היא תמיד דאגה לו יותר מדי. מאז
שמתה, הוא חושב עליה בהרבה מצבים מגוונים, כיון שמקונן בו חשש
שיום אחד יתחיל לשכוח מה הייתה אומרת, איך נראתה, וכמה שהוא
אהב אותה. אמא, זה בסדר. זו שכונה בטוחה. אף אחד לא מחכה לי
בשום סמטה אפלה עם סכין מטבח חד וקריז של נרקומן. הוא חייך
חיוך עייף לעצמו, והתחיל ללכת.

לא חיכה לו דבר בסמטה אפלה. לא הסכין ולא הנרקומן. אורן חשב
לעצמו שגם ככה הוא לא עובר בסמטאות אפלות מדי בדרך הביתה. הדבר
שכן חיכה לו היה מונח דווקא על המדרכה, מואר באור מלא של פנס
רחוב צהבהב. אורן עבר מעליו לא לפני שתהה איזה מין בנאדם ישאיר
דבר כזה מונח ברחוב כשיש פח אשפה מטרים ספורים משם, ולמה אין
בעצם שתיים? כפפות לרוב באות בזוגות, חשב בעודו מתקדם לכיוון
הבית. אם כבר אתה זורק אחת, תעשה מערוף וזרוק גם את השניה. כך
גם אולי מישהו ייקח אותן. הוא למד להעריך את השקט של ההליכה
בשעות האלה. זה נתן לו זמן לנשום אויר נקי יותר של לילה,
ולחשוב. רוב הזמן האזור הזה עמוס במכוניות, הלכי-רגל, מפעלים
פתוחים, מוסכים, קניונים. אזור תעשייה לכל דבר. אורן שמח על
ההזדמנות לחזות גם בטבע השני של המקום, בעוד כולם ישנים. הוא
עצר מתוך הרגל במעבר החצייה המפוספס לכמה שניות, לפני שהרים
עיניים חצי-סגורות ושם לב שהאור הכתום מהבהב לו שימשיך. נו,
להמשיך, רבותיי! אין יותר מה לראות! קישטא! לכו לסבלותיכם! אני
אעמוד כאן ואאותת, אם זה בסדר אתכם. זה היה בסדר גמור עם
אורן.

כשהגיע הביתה, התקלח מקלחת קצרה. לאחר מכן כיבה אורות, נכנס
לחדר השינה הקטן, ושם את הראש על הכרית.

לו היה בו צורך לנשום, הייתה נשימתו נעתקת. מעבר לנהרות של אש
והרים של שלג הוא זיהה את העננים המכסים על הכניסה לגן העדן
הבראשיתי. הוא ידע שאלה לא עננים רגילים. גם אם יתאגדו כל דרי
גהינום למלחמה עליהם, לא יוכלו לחדור אותם. זהו הכאב היותר
גדול, חשב לעצמו. הוא נעצר בפתאומיות מול מערה שהייתה חצובה
בסלע, ומוחו הישן של אורן חשב על מאדים. האדם (אבל הוא לא באמת
אדם, נכון אימא?)  שישב בתוך המערה התבונן בו. הוא שמע קולות
ולחשים בתוך ראשו.

'אוקיי, תחשוב, תחשוב. הם יחזרו כל רגע, ומשהו אומר לי שהפעם
הם לא יצאו לפני שאהיה חלול לגמרי. אני חייב לעכב אותם. כל כך
כואב לי. אני חייב להגיד להם משהו. מה זה היה?....  זה הם?
תחשוב, לעזאזל אתך! הם באים והולכים, באים והולכים. מתבוננים
בי, מכאיבים לי, משאירים אותי להתבשל טיפה. מסתכלים עלי קשור
בתוך התא הזה, עם התכריכים בהם נקברתי. בלי דלתות, בלי חלונות,
בלי שעון על הקיר, בלי אקווריום עם דגי זהב קטנים. בלי מרצפות
או קוים על תקרה, אותם אוכל לספור או אולי לשחק שח או שש-בש
דמיוני. בלי צורך בשינה, מים, אוכל, אויר. כלום. כל שנותר הוא
הכאב. מה אוכל לענות שיעכב אותם? הם שואלים אותי מה שמי. אותה
שאלה כל הזמן. בלי הפסקה, בלי חיוך ובלי משחקים של שוטר
טוב-שוטר רע. "מה שמך?". ואני כל כך רוצה לענות להם, אורן.
אני, שעשיתי כל כך הרבה, ששמי היה הולך לפני, ומוכר ברחבי תבל
ומלואה - פשוט לא יודע מה לומר להם. אני כל כך מפחד. אורן, למה
אתה לא עוזר לי?!'

הוא התעורר בבהלה והסתכל סביבו. בוקר. הוא בדירה שלו. הכול
בסדר, הכול סבבה. נשימות מפוחדות, זריזות ושטחיות נפלטו לו
מהפה. הוא ניער את ראשו כדי לסלק את התמונות מהמוח. כשקם
לשירותים להתחיל את הבוקר, עדיין זכר כל פרט מהחלום. אורן
התחיל להכין לעצמו טוסט וקפה, ועברה בו צמרמורת כשחשב על הדמות
שראה בדמיונו (דמיון?). הדבר המוזר הוא שמאז היה ילד לא הצליח
לזכור חלומות. אורן נזכר לרגע בתקופה בכיתה דל"ת בה היה רושם
את החלומות שלו בפנקס. אולי הוא צריך להתחיל משהו כזה שוב.
אולי יחפש את הפנקס בחדר הישן שלו כשייסע לבקר את אבא. הוא לקח
שלוק מהקפה, ולראשו קפץ המראה של הכפפה השחורה שראה אמש ברחוב.
הוא הניח לאט את הכוס. כשדילג מעליה אתמול לא הרגיש דבר, אך
כשעברה לו בראש אותה הסצנה עכשיו, פתאום נתעוררה בו תחושה
מוזרה. הוא בהה בכוס שישבה מולו. קפה, כפפה, כפפה, קפה. הוא
חישב בזריזות ומצא ששניהם אותה גימטרייה. אורן לא היה דתי או
רוחני במיוחד, אך הוא גם לא האמין בצרופי מקרים מוזרים.

הוא זכר טוב מאד איפה הייתה מונחת. לאחר שהתלבש, הלך את אותו
מסלול שעשה אתמול בכיוון ההפוך. מכוניות צופרות, חום
יולי-אוגוסט, רמזורים פועלים. כשפנה ימינה למדרכה בו הייתה, לא
התפלא לגלות שהכפפה לא נמצאת שם. רוב הסיכויים שעובדי העירייה
המסורים לקחו אותה יחד עם שאר האשפה. אורן חביבי: כשהם לא
שובתים, הם בהחלט יודעים לעבוד.

באוטובוס ניסה אורן לתרץ במוחו את החלום המוזר. הוא הרגיש כל
כך אמיתי. חי. הדמות במערה דיברה אליו כאילו הכירה אותו ,והוא
שמע את קולה מבלי שפתחה את פיה. ממה זה יכול היה להיגרם?
המקלחת הקרה לפני השינה? עקבות של סמים מלפני שבוע? מי יכול
לדעת? הוא פתח את החלון שלו. לעזאזל עם המזגן הזה, בקושי
מרגישים אותו גם ככה. הוא הסתכל על מכוניות ועל החיים שעוברים
אותו בכביש. לא, אימא, אני לא משתגע. הוא האמין שישנם חלומות
שבאים ממקור אחר. חוץ-דמיוני. הפעם האחרונה שזכר שהיו לו כאלו
חלומות היה בגיל 10, וזו הסיבה שהתחיל לרשום אותם אז. הוא היה
מנתק את השעון המעורר מהחשמל כדי שלא יתערב לו קול צורמני במוח
ויבריח את חלומותיו. אורן היה מבקש מאחיו הגדול שיעיר אותו.
כן, זו הייתה תקופה מוזרה ללא ספק. הוא היה מתעורר כל בוקר
ורושם כל מה שזכר. זה נמשך כחודשיים, עד שהפסיקו החלומות מהסוג
האמיתי, ולכן גם ויתר על הכתיבה של חלומות בכלל. אימא שלו אמרה
שזה חמוד, וחשבה שעדיף לו להמשיך. מה את אומרת עכשיו, אימא?
כמה זמן לא ראיתי את הפנקס הזה, חשב. במבט לאחור, אורן שאל את
עצמו, מה היה קורה אם היה ממשיך לכתוב. האם החלומות היו
חוזרים? הוא לא זכר אפילו אחד מהם עכשיו, רק ישב וקיווה שהפנקס
יהיה קריא. אבל איך אני אפילו אמצא או- צפירה של מכונית מימין
לאוטובוס החזירה אותו למציאות. האישה שישבה מאחורי ההגה הצופר
המשיכה את נסיעתה, ואורן שם לב למשהו קטן על הכביש. הוא בהה
בכפפה השחורה שנחה בשקט על האספלט הרותח בין שתי מכוניות. אורן
בלע את הרוק שהצטבר לו בפה. זה בהחלט לא צרוף מקרים, ולא היו
לה אתמול חמש אצבעות? היה נדמה לו שכן. הוא ספר ארבע. הפקק
בצומת השתחרר, ואורן המשיך לנסוע, כשהוא שוב מותיר מאחוריו את
הפריט השחור והמוזר.

הוא היה שם. עטוף בשקית, בתוך קופסה עליה היה רשום 'דברים של
אורן'. נכון, הוא נזכר. הם היו אמורים לעבור דירה מתישהו, אך
לבסוף נשארו כאן. הוא לא האמין שהפנקס נשמר בצורה כל כך טובה,
אבל הוא בהחלט שמח על כך. הוא פתח אותו. הכתב היה עילג ומרוח,
אך אורן הבין כל מילה. הוא דפדף מעט עד שעיניו נחו על:

אני בחדר אני מבוגר מחפש משהו מסתכל בשעון 14:30.

אורן הביט בשעון היד שלו בדיוק בשנייה שהתחלפה
השעה ל14:30, ושמט את הפנקס מהיד. זיעה קרה החלה לפשוט לו בכל
הגוף. מה, אני מתחרפן?  הוא הביט בפנקס בפנים חתומות. ליבו
הלם. הוא המשיך לקרוא.

אני מסתכל במראה ומרים יד
במראה אותה יד רק עם כפפה שחורה התעוררתי

הוא עבר דף, ונתקל ברישום קטן של הפנים שלו כפי שנראו בחלום.
מעל הציור נכתב: 'ציירתי אחרי בי"ס'. לעזאזל, צייר אפילו את
פאות הלחיים שלי. הוא לא ידע מה קורה, וניסה לקשר בין דבר אחד
לשני. שואלים אותי מה שמי. "אבל  את השם שלי הוא דווקא כן
ידע..." אמר בלחש לחדר הריק.  "אבא, האינטרנט פעיל?", הוא שאל
בקול. לאחר שקיבל תשובה חיובית, התיישב ופתח את הדפדפן. לאחר
דקה מצא התאמה כלשהי - קטע קצר מהמדרש העברי:

כשקוברים אותו בא מלאך הדומה ושואל את המת "מה שמך?"

מתחת לקטע נכתב: "שמו של האדם הוא נפשו. 'דומה' הוא אחד ממלאכי
הגהנום, והוא הראשון בו המת נתקל לאחר ההלוויה. ישנו מלאך שומר
לאדם, בהולדתו ובמותו, וחלק מתפקידו הוא לסייע לנפטר הטרי.
הגימטרייה של "מלאך הדומה" היא קנ"א, ויש סוברים שזו הסיבה
שתהילים מגיעים רק עד פרק ק"נ. אע"פ שתהילים מלאים שמות של
קודש ומסוגלים להצלה עמוקה מאד, אין הם תופסים את מקומו של
האדם או את שמו. על האדם למצוא את שמו שלו ואת מהותו בעודו בין
החיים, כדי שישמש תשובה למלאך ששואל אותו את שמו בקבר. שמו של
אדם הופך למזמור קנ"א ".

אורן לא הכיר את הקטע הזה לפני כן, והוא קרא את ההסבר כמה
פעמים לפני שהבין בעצם במה מדובר. הוא מעולם לא ייחס, לא
לתורה, לא לדת, ולא לשמות, חשיבות גדולה מדי. העסק הזה מתחיל
להסתבך טיפה. הוא חיפש עוד מידע עד שעות הערב המוקדמות, והחליט
לנסוע הביתה. החיים הם לא חלום, לא הזיה, וגם ככה יש לו מחר
עבודה בשעה מוקדמת. הוא קם ממסך המחשב. כאבו לו מעט העיניים,
והוא שפשף אותן תוך שניסה לעשות מעט סדר בדברים. עדיין לא היה
לו מושג מי הייתה הדמות שדיברה אליו בחלום. הוא לקח את הפנקס,
נשם נשימה עמוקה, ויצא מהחדר. אחרי שאמר להתראות לאביו, הלך
לתחנת האוטובוס והמתין לקו לכיוון מרכז העיר. אימא בטח שוב
הייתה אומרת לי לקנות כבר אוטו. "נו, באמת, אורי. אז למה הוצאת
רישיון?". תכל'ס, בירושלים של היום כמעט לא צריך רכב. הרכבת
הקלה והאוטובוסים מגיעים לכל מקום שרק צריך. כשקו 321 הגיע,
הוא התיישב מאחורה, פתח את החלון, עצם עיניים, וחשב על מחר.
כשהרגיש שהמזגן דווקא עושה את עבודתו הפעם, סגר את החלון ושם
את אזניות נגן המוסיקה שלו במקומן. יש שקט נפשי מסוים שיכול
להירכש רק כאשר יש לך מוסיקה במוח. כשהאוטו עצר ברמזור אדום,
אורן הסתכל מחוץ לחלון וראה מעבר לכביש גרפיטי בו נרשם:
Falling feels like flying before you hit the ground
הוא תרגם לעצמו את המשפט בזריזות: נפילה מרגישה כמו תעופה לפני
הפגיעה באדמה. ואני? האם אני עף או נופל? באמת שהוא לא ידע.

הוא חזר לדירה שלו ופתח שוב את הפנקס. הוא התחרט על כך שלא
הוסיף תאריכים לרישומים השונים. הוא דפדף עד שמצא דף ריק,
וכתב:

"אם כשהייתי ילד חלמתי עתיד
אזי כשבגרתי אחלום על עבר
להביא את עצמי אל הווה קצת מפחיד
להקפיץ את עצמי מאתמול אל מחר"

הוא הביט במה שכתב, ושם לב שכך בדיוק הוא הרגיש: לכאורה מסודר,
אך בעצם מבולבל ולא ברור. די, נשבר לי. הוא התקלח, אכל מעט,
ואז נרדם על הספה.

אורן, חביבי, חזרת לאותו מקום. אותם דלתות, אותם שערים, אותם
היכלות, אותה מערה. רק שכעת אין אף אחד בתוכה. בעצם, אין אף
אחד בכל המקום הזה. לאן נעלמו כולם? רגע, אני דווקא רואה מישהו
שוכב שם על העפר. אה, זו רק כפפה (?כפפה? ידיו של אורן הישן בן
רגע נהיו אגרופים קמוצים, פניו הפכו מפוחדים, והוא הזדחל
לתנוחה העוברית).  כפפה שחורה ומרופטת, שאפילו חסרים בה כמה
אצבעות. האזור בו עמד אורן הפך שחור משחור כשמעליו עבר צל
גדול, וכשהסתובב כדי לראות מה כבר יכול היה להעמיק את החושך
בגיא-צלמוות - מצא את עצמו עומד מרחק סנטימטרים ספורים לפני
יצור מכונף שהיה עשוי כולו עיניים. אורן נרתע ונפל לאחור על
העפר והאפר. הכנפיים נפרשו לפתע וחסמו כל מראה חוץ מהמלאך שעמד
מולו. העיניים: שחורות, ירוקות, כחולות, חומות, ובצבעים שונים
שחלקם לא טבעיים כלל, החלו לרטוט ולהתבונן לכל עבר.

על הספה גופו של אורן קפץ פתאום, גבו נמתח בקשת ודמעות ירדו על
לחייו. קול חרישי ופרימיטיבי של קריאה לעזרה נפלט עמוק מתוך
גרונו, ולחץ הדם שלו צנח לפתע ל85/50. ליבו החל פועם באיטיות
מסוכנת וגלי המוח שלו הפכו מגלי שינה רגילים לגלים מהסוג
שרואים באנשים המטופלים בנסיובי אמת למיניהם. לפתע הוא התיישב,
פקח את עיניו לרווחה, ובידיים סהרוריות תפס את הפנקס והעט.

הוא הרגיש את המלאך מסתכל אל תוך תוכו, חודר לתוכו בכוח. כמו
אונס אותו. אורן הרגיש בושה בעוצמה שלא הרגיש כל ימיו על פני
האדמה עד כה. הוא ניסה לעמוד, ולא הצליח. הוא רצה לפתוח את
פיו, אך לא הצליח להפריד את שפתיו זו מזו. הוא היה על ארבע,
מותש וכואב, כשלפתע קיפל המלאך את כנפיו, עצם את כל עיניו ברגע
אחד, ואורן--התעורר לפתע על הספה. את עיניו הדומעות ניגב עם
החולצה בה ישן. הפה שלו היה כל כך יבש. הוא התיישב. על השולחן
ליד הספה עוד ניצב הדף בו כתב אתמול:
         
אם כשהייתי ילד חלמתי עתיד
אזי כשבגרתי אחלום על עבר
להביא את עצמי אל הווה קצת מפחיד
להקפיץ את עצמי מאתמול למחר

ומתחת לזה נכתב בכתב שאורן לא זיהה:

עוד מעט הזמן יגיע
גורל שווה לאם ובן
על שמות, מחשבות, מספרים וחלומות
כבר לא צריך להתבונן
 
הוא נתן לנשימה שהחזיק שבויה בריאותיו להשתחרר, והתבונן שוב
בכתוב. הוא לא זכר מתי כתב את זה. האם כתב את זה? מה זה בכלל
אומר? הזמן של מה יגיע? נמאסה עלי ההרגשה שיש איזה סוד  אותו
כולם יודעים מה קורה חוץ ממני. מה בכלל הקשר של כל זה אלי? הוא
הרגיש שסביבו מתמקמים המונים של בלתי-נראים שצופים בו וממתינים
לו. אימא, מה קורה לי? אולי את יודעת? אימא, קשה לי. אני מרגיש
כל כך לבד פתאום. 'גורל שווה לאם ובן'. הוא חישב בעייפות. אכן,
אימא ובן שווים בגימטרייה שלהם לנ"ב. נ"ב הוא שם י-ה-ו-ה כפול.
מה זה משנה? מה זה 'גורל שווה'?! האם אני בעצם מת? הוא היה
ממורמר ומתוסכל כבר. הוא לא רצה עוד. אורן התכרבל חזרה בספה
בהחלטיות. אם באמת ישנם כוחות רוחניים כלשהם שרוצים לשחק אתו
משחקים, שיהיה להם בסבבה. הוא, אישית, היה זקוק לפחות לעוד 3
שעות שינה לפני העבודה, ומצדו שיישרף העולם. באמת כבר אין לי
כוח לכל השטו- החלון התנפץ פנימה ברעש אדיר שגרם לאורן לצעוק
ולתפוס מחסה מאחורי הספה. הוא כבר היה בטוח שזרקו פנימה רימון
רסס או שמישהו צולף בו מהגג. הוא המתין מעט מאחורי הספה והסדיר
את נשימותיו. זה רק היה החלון. רק החלון?! כשקור רוחו חזר
אליו, קם והלך אל עבר מקום הפגיעה. הוא זיהה את מה שטס פנימה
ונחת על השטיח. כפפת עור שחורה. הוא הביט על שברי החלון ועל
המסגרת היתומה. בעלת הבית תרצה על זה כסף מאיפה יהיה לי עכשיו
כמה מאות שקלים לתיקון החלון ייקח לי זמן לטאטא את כל זה אני
יודע איך זה עובד יום אחד אחרי שחשבת שכבר אין זכוכיות אתה
מתהלך יחף ולבסוף מדמם על כל השטיח כף רגל פצועה כף רגל שותתת
אימא תמיד אמרה לנו לשים נעליים כשהיה נשבר משהו בסלון אימא
אני בלי נעליים עכשיו זה בסדר עיניו סרקו את הרצפה ואת השברים
השונים, והכפפה-- היא לא הייתה שם. במקומה עמד אדם לבוש
שחורים. אורן הביט בו בפליאה והפתעה. האורח הישיר עיניו אליו,
והם הביטו אחד בשני בשקט. אורן שמע את התקתוקים של מחוג השניות
של שעון הקיר. הכיור הדולף שלו נתן לעוד טיפה להשתחרר מהברז.
בחוץ, מכונית צפרה ואמבולנס הכריז שכדאי מאד שתיתן לי לעבור,
גבר. העולם נעצר ונמתח כמו חבל דק וגמיש. אורן בלע לאט את הרוק
שלו. הוא פחד. הדופק שלו התחיל שוב להאיץ. הדם הלם ברקותיו,
וראשו החל לכאוב. הוא רצה שכל זה ייגמר כבר, מה שזה לא יהיה.
האדם הנהן לעברו, התקרב אליו, שלח את ידו הימנית עטוית כפפה
שחורה, ושבר לאורן את המפרקת בתנועה אחת זריזה. הם נעלמו.

---------------

אני מניח שאתה זוכר איך זה עובד, נכון?

כן.
כן, כמובן.
אני המלאך השומר של שוכן המערה. קח אותי אליו, בבקשה. כשנפטר,
לא הייתי שם בכדי לעזור לו. באמת זמן רב מדי הוא ללא סניגור
שידבר בשמו. הייתי עסוק בניסוי החדש הזה. להיות בן-אדם זה
חתיכת מסע מוזר, ואני כמעט רוצה שתשלחו אותי חזרה. רק תעשו לי
טובה בפעם הבאה: בלי כל הסימנים המבלבלים. אם אתם רוצים
שאחזור, פשוט תהרגו אותי וזהו.