מסע של כישלון

עכשיו אני עומד אל מול מה שאני ציירתי,
מביט במה שנתכוון להיות במהות כל הפרס
הרוחני שלי שנלחץ אל בד לבן מתוח על
מסגרת מרובעת של עץ. מפרס מכריס ברוח
שקיעתי נישא עמו במשב, עכשיו אני תוהה
לאן, הרוח הזו שעצורה בי כל הזמן, הוצאתי
אותה, מטפטף את הצבע, כמה משיכות
מכחול מרפרפות, זרזיף לבנבן עכור, זרע,
תוהה אם יש כאן מעשה אוננות או שיגול
מוצלח בשניים ואולי אורגייה עלובה, פלגיאט,
ניצחון מפוקפק ועגום של תבוסתן סכיזופרני
שנכנע כל הזמן לעצמו. לא עובר זמן וכבר
נאספים לפתח ספקות, שמיידות בי את כאבם
הנצחי, וכבר לא משנה מה ואיך ציירתי, הכול
בקרבי מבוקר בסכין, שחותך חרטות, אוגר
ועורם ערמות שביבי הרהורים בעין, ממוטט
לי בשיבושי מחשבה את הסיפוק הזה שביצירה.
לו הייתי עכשיו מצליב לי את כפיסי העץ וצולב
את עצמי במקום את הבד המשוח בצבע לבן,
נועץ מסמרים מחלידים בכפות ידיי ומתענג
על קילוח אדום אמיתי, אפשר שהייתי
יכול כבר להכתיר את עצמי בנזר קוצים,
מאושר על שסחטתי זרזיף צבע אדום
מתוך ראיית הנולד. אושרי בעומדי בייסורים.
אבל אני נביא שקר של עצמי, מביט עכשיו
לתוכי ולא יכול לנחש מה יש לי אפילו
בתחתית המעיים שלי, איני מסוגל לראות
את האור שמבקיע לו דרך מהקרקעית האטומה
של התחת שלי, שואף להטביע חתיכת חרא
משומנת בתחתית אסלה מטונפת, מטמורפוזה
שמתחילה בהינף מכחול כמו שרביט של מנצחים
וסופה שנחבטת במים, למטה, עגמומית, מין
אינטרפרטציה של מעשה אמנות מפוקפק שנישאת
ברוח כמו כל כולי מותנה עכשיו בבד הלבן המתוח
על ארבע כלונסאות עץ מזוינות, כאילו האדום
או הירוק והצהוב שהיו עצורים במוחי כל הזמן,
יש חשיבות כיצד הם מונחים, צריך אני לעקרם
ממקומם במכחול, כמו בכפית ומזלג, לפזר אותם
במין סדר קבוע על הבד, כמו סידור סכו"ם על מפה
לבנה, כאילו התכלית היא בצליבתם, לקשקש בהם
בצלחת גמרתי לאכול עכשיו אני הולך לחרבן חראצח.
שוב ושוב אני חורץ מבט אומלל במה שציירתי,
הספקות עדיין טורפים לי את הדעת, הרעב
האווילי הזה להתייסר בפקפוקים עוד ממשיך
לטרוד אותי, להציק לי, חול יבש תקוע לי בגרון,
עיניי כבר נסדקו בשיממונן כאילו חציתי
ברגליים תותבות מדבר שאין לו סוף כשהצבעים
הלוהטים קופחים על ראשי כשמש מטורפת,
זוחלים עליי מפשפשים באבריי, לא נותנים לי מנוח.
אני הופך את התמונה אל הקיר, שתי מצבות שעונות
פנים אל פנים עטופות תכריכים צועקות את כישלונם,
אני אוטם אוזניי בשתי אצבעות צרדות כמלגלג עליי,
שלא אשמע, משרבב לשון חרבה, מנסה להתריס
מחאה חוזרת, "מה הסמרטוט הזה העוטף אותנו,
כריסטוס" אני הולך לחפור לי קבר, לישון,
ארבעה קירות לבנים, ארבע כלונסאות
מחופות בד לבן אוחזים בי, כולאים אותי, כמו חתן
מתחת לחופתו. אפשר להשמיד את הכישלונות
ולא להותיר מהם זכר להעלותם על המוקד לשרוף
אותם לטחון אותם עד דק, לקרוע אותם, לנתץ את
אליל הכזב, לנסות לשכוח את הזיכרונות את האכזבות
את התקוות אפשר להרוס את כל המעשים המפלילים
שביצירה המזוינת הזו, ואפשר גם לא לעסוק בכך בכלל
אך לא יהא בכך כדי לכפר על הכישלון שרק יכפיל וישלש
עצמו בלי הרף צוחק ומלגלג להד שלו עצמו. מתוך
תשוקה אני שוב הופך את התמונה מביט בה מקרוב
בוהה בה "היכן לעזאזל טמון כישלוני" אולי
על שלקחתי גאה מכחול אולי על שניסיתי לתת לו
לפוח במשב רוח מקרי חיים בתכריכים...
עם שחר כשהשמש תשלח קרן משפיכה אל חלוני
שנטרק בבהלה, פורסת חתיכות אור מבעד לחרכים
המוגפים, שוב תשזפני ערום מתחת לשמיכות
ודם זורם לו מגופי בקילוחים דקים רוחץ את הסדינים
באדמומית זהובה, נרקיסיסטית. ועל הכן שם נעצתי
אמש את מכחולי בלבה של התמונה קורע את כישלוני
תחשוף הקרנפית המאוננת הזו, תמונה, ציור, יצירת מופת
על תנאי... עד שאתעורר

אמן התענית

כלאוני בלי אוכל כי לא ארעב
למצער לא אמצא את האוכל
אשר אוהב, בתוך כלאי אמצא
קיום מקור לגאווה בין הסורגים
אדע שלווה

יראתי את הדממה, את הריקנות
אשר מתוך הבדידות והשיממון
באים ההרהורים אז ייסרני הספק
אחריו ההרהורים אינם נותנים מנוח
אביתי בברק צאוס לנתץ את הקירות
הבולעים אותי סביב סביב

חלמתי לרכב במרכבות אלים
כפאתון לעלות את העולם באש
לראות את הלהבות האוכלות את
הכול "שמים איכה בא לי כל זאת"
כל חיי אהבתי נשים של קש בניתי
ארמונות של חול לדאבון הייתי
פנתר של נייר