אוי, סאנצ'ז.
אני מת על הדוד שלי סאנצ'ז. המקסיקני הכי מטורלל במחיקו.
"מעושן מקסיקני", אני קורא לו, במיוחד אחרי שהוא מעשן כמה
שאיפות ארוכות מהמתוק המתוק הזה. הפרצוף השזוף תמידית, המבט
המטומטם והמאושר, מאה שבעים ס"מ של רזון, ערמומיות, חוכמת חיים
מפוקפקת והמון עשן, אבל המון עשן. כשהייתי קטן קראתי לו קאספר.
העשן שיווה לו מראה מלאכי על סף רוח רפאים... זה הדוד שלי
סאנצ'ז.
"אתה יודע", הוא אומר לי כשהבל פיו המלא בריח טבק ישן מאיים
בגרימת נזק בלתי הפיך לאפי הרגיש, "הגעתי למסקנה שפרי התשוקה
הוא לא פסיפלורה או מה שהלוקוז האלה מנסים למכור לנו. פרי
התשוקה זה אגס רזה". כמה שניות של שקט חולפות, שקט שאם זה היה
סרט ולא סיפור היה מלווה בבלונים פורחים עם סימני שאלה הזויים
בפנים, ועד שאני מנסה לקלוט אם הוא מותח אותי או את עצמו הוא
מוסיף: "תסתכל על הפרי הזה." הוא מנפץ את בועות השאלה. "הוא
פשוט המקבילה המושלמת לגוף הנשי, תיגע! תרגיש." הוא מכריח אותי
לתנות אהבים עם אגס. עסיסי למדי, אני חייב להסכים. כן, סאנצ'ז
הוא איש של אחוריים. לסאנצ'ז יש תיאוריות שלמות על אחוריים.
למעשה, לא פעם התפללתי כששמעתי את התאוריות שלו שאלוקים יעשה
מעשה, ישכתב את ספר בראשית, וייתן לחווה דמות בעלת משקל יותר
מכובד, אם לא בשביל הפמיניסטיות באשר הן אז בשביל הדוד
סאנצ'ז.
"למה לא כל אגס?" זרקתי לאוויר.
"לאגסים השמנים יש חרא של ירכיים", הוא השיב באוטומטיות. כן,
זהו סאנצ'ז וזוהי חוכמת החיים שלו. העולם שלו.
איכשהו החיים שלו לא רעים בכלל. הוא נשוי באושר ובעושן לאישה
יפה, חי חיים שקטים ואמיתיים עם גידולים של מיני דברים ירוקים
שלא רשומים במגדיר לצמחים, ומתנדב באומץ גם לבדוק את איכותם.
להיות בפרדס של סאנצ'ז, כשהשמש מאיימת לטגן לך את הנשמה, ללגום
כמה טיפות מהקורונה הקפואה ולשבת על קטנה, זה אחד הרגעים היפים
של החיים. מסוג הרגעים שבניני מוציא עליהם סרט, ובזכותם זוכה
ללכת על הלשון האדומה של המבקרים...
איכשהו, האיש הוא אמן הפיתויים. מעולם הוא לא היה האיש היפה
ביותר, למען האמת הוא די מכוער. האגדות בעיירה מספרות שהדוד
שלי סאנצ'ז היה כל כך מכוער שהגננת בגן שלו תמיד דילגה עליו
כשחילקה סוכריות, ואם זה לא מספיק הוא אפילו לא קיבל מגירה כמו
כולם! אך יש להודות כי פיו תמיד היה היעיל ביותר. "את יודעת",
הוא מנמיך את קולו עד גבול האבסורד, "הייתי מתנדב מראש
לגיהנום, אם היית שלי פה", הוא זורק למישהי בפאב המקומי. זה
עובד, ואין לי מושג איך. בכל הפעמים שניסיתי ליישם משהו ממה
שאני רואה שם, זה נגמר בצווי הרחקה במקרים הטובים, או שילוט
שלי ברחבי העיר עם בקשת הסגרה. הוא חצי אל בשבילי. לעולם לא
אשכח את החופשות שביליתי אתו כשההורים שלי היו הולכים לדיונים
על התחממות כדור הארץ. זה לפחות מה שהם אמרו לי. מה שמוזר הוא
שאימא תמיד חזרה משם חולה, והרופאים אמרו שהיה לה היריון. אבל
היא הבריאה אחרי כמה חודשים כי מסתבר שאפילו לתינוק יש זכות
בחירה ולעולל היה שכל והוא החליט ליפול.
תמיד הייתי עצלן וכנראה גם שם, בתוך הבטן של אמא, העדפתי
לישון, ואחרי הסיאסטה של שמונת החודשים יצאתי ללא היכולת לחזור
בי. בגלל זה אני כל כך אוהב את הדוד סאנצ'ז. העצלנות היא דתו
והוא הארכיבישוף של מנזר העצלנים באשר הם. סדר היום של סאנצ'ז
היה להתעורר ביקיצה טבעית בשעות הבוקר המאוחרות, לדלג על ארוחת
הבוקר (סאנצ'ז שנא כל מה שקשור לבוקר) ולשבת על קטנה במרפסת.
כשהיה ממש במצב רוח לעבודה, ירד לפרדס, צעק כמה מילים ששחזר
בראשו כל הדרך מהבית לשם על העובדים, שאיך לא, הסתלבטו להם בצד
כשהם מעשנים משהו לא מזוהה. לא מזוהה בשבילי, לא בשביל הדוד.
סאנצ'ז זיהה את הריח עוד ממרחקים. זה היה מדהים, הוא יכול היה
להגיד באיזו חלקה בדיוק גדל הדבר המעושן, מתי שתלו אותו ואיזה
חתול סורר השתין עליו ומתי. זהו סאנצ'ז וזוהי הספציאליסטיות
שלו.
מה שהכי אהבתי זה לשמוע את הסיפורים שלו כאשר שנינו יושבים על
הערסל במרפסת הקטנה בבית החדש. סאנצ'ז עבר דירה לאחר שעובר
אורח שלבש חליפת שלושה חלקים ישב אתו על קטנה וסיפר לו שסקרים
מצביעים כי רוב התאונות קורות ממש קרוב לבית. אז סאנצ'ז עבר
דירה. אפשר להבין אותו.
כשהוא מספר לי על אחת החוויות שלו מ"העבר היפה" כמו שהוא קורא
לזה, אני אוטומטית מדמיין את זה בשחור ולבן. אסור לזייף
אותנטיות. איכשהו החוויות תמיד מסתכמות בכמה עישנתי, מה
עישנתי, עם מי, וכמה ימים אחר כך התעוררתי. אין, פשוט אין
עליו. אני וסאנצ'ז תמיד ניהלנו שיחות עמוקות והרות חשיבות.
"הדוד סאנצ'ז?" אני זוכר את עצמי שואל. "כן?" הוא עונה בלי
להביט בי. "אתה חושב שיש חיים אחרי המוות?" "תלוי", ירה ולא
המשיך. "תלוי במה?" התעקשתי להחיות את השיחה הגוססת משהו.
"בהרבה דברים", הוא שוב החזיר לאוויר והשאיר את השיחה הזאת
תקועה. אני זוכר שבשנה האחרונה ללימודים, בגיל 12, אחד הילדים
שאל את המורה את אותה השאלה והיא ענתה בדיוק כמו הדוד סאנצ'ז.
זיהיתי אותה, אבא שלה עובד של סאנצ'ז בפרדס. מבטי ההערכה של
הילדים הופנו לעבר המורה עם תיאוריית החיים המושאלת. חכמת חיים
שלא תיכתב בשום ספר, חכמת החיים של סאנצ'ז.
גם היום, אני וסאנצ'ז מרבים לדבר. הוא מדבר ואני מקשיב, כמו
תמיד. המילים שהוצאתי מפי היו ממש מעטות, מעטות כמו שעות
הפכחות של סאנצ'ז. עכשיו הימים קצת קשים בשביל סאנצ'ז, הוא
משתדל לעשן פחות. אני תמיד אומר לו: "סאנצ'ז, זאת לא הייתה
אשמתך, זה פשוט היה חומר טוב", אבל הוא לא מקשיב. כל המשפחה
מחרימה את סאנצ'ז, ועם זה אין לו בעיה, אך גם הפרנסה נפגעת, כי
הרי המשפחה היו הלקוחות הקבועים. כולם מאשימים את סאנצ'ז. אני
מנסה להגיד להם שלא הוא האשם אבל זה נראה כאילו הם בכלל לא
שומעים אותי. ממש חבל לי עליו, הוא לקח את זה ממש קשה. הוא
התחיל להתעורר מוקדם בצהריים והחליט מלהיגמל מעישון בשעה
הראשונה לאחר ההשכמה, וגם הוסיף על עצמו כעל מנהג אבלות,
מהמחמירים שראיתי חשוב לציין - לא שותה יותר קורונה! אוסקר
מנדז, אבי אבות הקורונה במקסיקו, התהפך בקברו כששמע את הבשורה.
ההיפוך בקבר היה חלקי בלבד, חשוב להדגיש. למה? תנסו אתם להתהפך
בקבר שני מטר על חמישים סנטימטר כשיש לכם סומבררו על הראש!...
ביום השנה כולם היו שם. אני כמובן, אימא ואבא שלבשו שחורים כמו
שהם ראו שעושים בטלוויזיה, כל הדודים והכלות החדשות שלהם, זה
נהיה טרנד עכשיו להתחתן בגיל צעיר יחסית, כנראה כולם רוצים
לפצות על הצער בזה שהם מארגנים שמחות, אפילו אם הן מלאכותיות.
אם תשאלו אותי, אני חושב שזה שבגלל שמאז המוות המשפחה די
מחמירה עם עישון שלא במסגרת שמחות, אז החבר'ה מתגעגעים לעישון
ביחד אז הם יוצרים סיבות לשמחות.
הכומר עומד מעל הקבר וממלמל דברים שאני שם 200 פסו מכסיקני על
זה שאין לו מושג מה הוא אומר. סבתא מתייפחת ואומרת: "בגיל כזה
צעיר... שאיפת יתר!" וסבא משלים בלחישה: "הוא בטוח היה מאומץ,
זה לא מתאים למישהו מהמשפחה שלנו..." ואיפה סאנצ'ז, אתם
שואלים? סאנצ'ז לא יחמיץ את המאורע, הוא כבר כמעט עבר לגור
בבית הקברות כדי לגור ליד הקבר, וגם המניאק עם חליפת שלושת
החלקים עבר ליד הבית החדש של סאנצ'ז ושוב סיפר לו על הנתונים
הסטטיסטיים של התאונות. לימים סאנצ'ז יגלה שהמניאק סוכן
נדל"ן... הוא הרכין את הסומבררו היותר מדי צבעוני בשביל בית
הקברות ועמד במרחק של 38 שיחים, זוהי מידת המרחק שסאנצ'ז לימד
אותי להשתמש בה. אתם מבינים למה אני כל כך אוהב את הדוד שלי
סאנצ'ז? סאנצ'ז חיכה עד שכולם יסיימו להניח את הצמחים שלא היו
ברי עישון על הקבר. "בזבוז של אדמה", סאנצ'ז תמיד אמר על אופנת
גידול הפרחים לנוי בלבד.
סאנצ'ז ניגש לקבר, ובלי גינונים מיותרים הוציא את הטבקוס
האיכותי ביותר, הנייר החלק ביותר, ועל אבן הקבר השטוחה החל
לגלגל את הקטנה הכי גדולה שמחוז גואלוואחארה ידע. סאנ'צז ניקה
את האותיות מעל הקבר הטרי. אף פעם לא הבנתי את בני עמי בכל
הקשור לטקסי הקבורה שלהם, הם פשוט התעקשו לכתוב את כל הפרטים
על הקבר:
"פה נטמן האחיין של סאנצ'ז 1989-2006, שיח אשר נגדע באבו, מת
משאיפת יתר פאסיבית בגלל הדוד שלו סאנצ'ז..."
אתם מבינים למה אני מת על הדוד שלי סאנצ'ז?