את יודעת מה אומרים?
שלפעמים יותר קל להתבטא על הנייר. אצלי אין ספק שזה עובד, כולל
עט.על מחשב קצת פחות נעים לי. ישליקצתבעיהשהמיליםמתחברות, אבל
בסך הכל הוא משתדל להיות נחמד אלי ואני משתדלת להיות פחות
מאותגרת, דיסלקטית נשארת, מאותגרת פחות.
אזמהאומר? כשחברה נמצאת שם, בארץ האפשרויות, בעולם החופש
המוחלט, שהשקט הנפשי רובץ בו, שהלחץ בעיינים פוחת ופוחת.
שהתקשורת ממש לא זמינה, שהצורך בלבד כ"כ בועט ונצרך, דווקא אז
רוצים לשפוך אליה את הלב, לספר כמה פה וכמה שם, מה עם ההוא ועם
זאת. וכמה שקשה וכמה שקל. ולפעמים גם בוכים. וצוחקים. ושקשה.

וכשהיא חוזרת? רוצים לספר לה מה היה, את מה היא פיספסה, מה לא
הצלחת להעביר על הנייר הווירטואלי. מה עברת כאן. שהיה לך קל,
ושהיה גם מאוד קשה. שהתגעגעת אבל גם שמחת שטוב לה. ושרוצים
להיות איתה ועם כל זה גם ממש קשה. שהתגעגעת, ועדין לא מפסיק.
ושוכחים לפעמים, שרגע. צריך לנחות, לקלוט, קשה כל המידע הזה.
כל הרגש הבלתי נפסק. הצורך שלהם להיות איתך ולתקשר איתך.קצת
מעיק(?), צריך נשימה עמוקה כדי להיות כאן. הכל כאן מהיר(תרתי
משמע), לא נפסק, לא זול בכלל. לא מחייך. לא מאיר.  

 ולהגיד ולהבטיח שדברים משתנים? כן, בחלקם מאוד מאוד. אבל כל
אחד לגופו. יש כאלה שחוזרים לטוב. והם בטוב. והכל זורם להם.
ונעים ונכון. ועבודה יש, הכל מסודר להמשך.

ויש מי שנתקע. שנשאר באותה עבודה אבל זה לא הוא שעבד בה אז.
שחזר לנוף הילדות ובהבגרות אבל זה כבר לא אותו דבר. הוא לא
אותו אחד.
שהוא חנוק. ממש כאן בקצה הגרון הן עומדות. חלק מנסות להדחף
וחלק מחכות שיגיע תורם. והחיוך הוא לא אותו חיוך  והמבט כ"כ
שונה. והתחושה. אוי התחושה, כ"כ כואבת. הלב מתכווץ לו. הכל
בפנים גועש.

ומה אפשר לעשות? זה פייר להנחית הכל בבת אחת למישהי שחזרה
מהמקום הכי פרטי שלה, עם השקט הכי פנימי ואמיתי שלה, ולשפוך את
זה עליה? מסכנה, בקושי את עצמה היא עוד לא מכילה כאן.

ואני לא מצפה. אני רק מתגעגעת.