תגיד, תגיד שמשהו דפוק בי, תגיד שזה בגללי. תזרוק משהו, עצם,
נוצה, משהו.
"די לענות את עצמך," אתה אומר, ומסיים "ביי שניצל." אבל לא
מנתק, גם אני לא.
"למה את עושה את זה לעצמך?" אתה שואל.
ואין לי באמת תשובה. מזוכיזם? הרגל? רצון שיהיה לי קל יותר
להמשיך? לא ברור.
וכבר נמאס לך ממני אז אתה מנתק, משאיר אותי עם השפופרת ביד
ודמעות שאסרתי עליהן לצאת.
לא מגיע לך שאזיל אותן, אני לא מכירה אותך מספיק.
לא מכירה אותך מספיק ועם זאת רוצה שתרצה אותי, רוצה שתפסיק
לפחד, שתפסיק להילחץ.
או לפחות שתגיד לי מה עשיתי לא בסדר.
כבר פעם שלישית, מגיעה לי גלידה...