אח, אח, אתם הגברים... אוי, כמה מרמור יש בי עליכם... כמה אני
מגלה כל פעם מחדש, עם כל גבר חדש שאני פוגשת (לאו דווקא חבר
אלא גם ידידים), כמה אתם פשוט אותו הדבר, קורצתם מאותו החומר
הזה, שמבדיל אתכם מהנשים. אני לא אומרת שאנחנו זהב טהור, וגם
לנו כמובן יש הרבה פאקים, הרבה מאוד פאקים, אבל אתם... זה פשוט
לא ייאמן כמה הדברים האלו חוזרים על עצמם כל פעם מחדש.
אני חושבת שהבעיה העיקרית שלכם היא שאתם ילדים. ילדים עד הסוף.
השלב הזה של ההתבגרות שאנחנו הבנות עברנו בין הגילאים 12-18
מתמשך אצלכם, כן כן, עד ליום מותכם. לעולם תהיו ילדים.
ומה שהכי נורא בכל העניין הוא שהאגו תמיד, אבל תמיד, בוחר
להשתלב יחד עם הילדותיות הזו, ושניהם קשורים בקשר הדוק שלא
ניתן לפרקו. והשילוב הזה, חבריי היקרים, הוא קטלני. והוא פוגע,
ושורף, ומכאיב. והכי נורא? שכמעט לא ניתן למצוא את יוצאי
הדופן. מאוד נדירים הם האנשים הללו, הבוגרים בנפשם. אלו שאמנם
יהיה להם אגו (אין מה לעשות, נולדתם עם זה) אבל הם ידעו לסנכרן
אותו ולתעל אותו למקומות הנכונים. אני מכירה מישהו כזה. לא
מאוד אישית, אבל מההיכרות הקצרה שלי עמו אני חייבת להגיד שהוא
נותן לי תקווה. הוא מעודד אותי ומראה לי, בלי שהוא שם לב בכלל,
שאפשר למצוא אנשים כאלו. השאלה הגדולה היא בעצם מי מהבנות
המאושרות תזכה במישהו כזה. אין ספק שאני אסגוד לה.
אני חושבת שהדבר הכי בולט באופי הזה שלכם הוא העובדה הנחרצת
שאתם פשוט לא מסוגלים להודות בטעויות שלכם. אתם תעשו הכול:
תסובבו את המילים, תאשימו אחרים, תיפגעו אפילו. אבל לעולם,
פשוט לעולם, לא תודו שטעיתם, שאתם צריכים להשתנות, להשתפר.
תמיד אחרים הם אלו שהיו לא בסדר, ש"השתינו עליכם בקשת", שלא
כיבדו אתכם, שלא ניסו להשתנות בעוד אתם עושים לכאורה את כל
המאמצים (ובעצם אתם לא עושים כלום וחוזרים להיות בדיוק אותם
הגברים). תמיד תחשבו שאתם יודעים יותר טוב מכולם, מכירים את
הצד השני יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו, בעוד שאתם בכלל לא
רואים את עצמכם בדרך וטובעים בחוסר מודעות עצמית בצורה שלא
תתואר.
ומה שקורה בסופו של דבר הוא שבהשפעת ההתנהגות הזו, אתם בעצם לא
רואים דבר וחצי דבר סביבכם. אתם מכחישים הכול, את כל מה שקרה
קורה ויקרה, הכול כדי להחזיר לעצמכם את הכבוד. שחס וחלילה האגו
לא ייפגע, שחס וחלילה לא יקרה מצב שלא תהיו על הגובה. אתם הרי
תמיד צריכים להיות שם, "שולטים" לכאורה, אבל אתם לא מבינים שכל
הדברים האלו מובילים אתכם בסופו של דבר לעצב ולסבל. ולמרות
שאתם מגלים בסוף שהנה, וואלה, אתם סובלים ולא טוב לכם, אתם
תמשיכו להתעלל בעצמכם, להכחיש את כל מה שקורה ולהתעלם מהעובדה
שאתם לא בסדר.
וכל אלו הן כמובן תכונות של ילדים. כי ילד לעולם לא יודה בטעות
שלו ויאשים אחרים, כי ילד לא יבין מה הוא גורם לעצמו בסוף
היום, כי ילד חושב שהוא תמיד צודק ולא משנה מה יקרה, ולא משנה
גם שכל העולם סביבו צודק והוא טועה. ילד צריך שיחנכו אותו מה
טוב ומה רע, ואתם, קשה לכם להבחין בין הדברים הטובים בחיים
שלכם ובין הרעים, ואת אלה הטובים אתם פשוט מפספסים.
מובן שבגלל שאתם כאלו ילדים שלא מסוגלים לקחת את עצמם בידיים
ולטפל בעצמם בצורה בוגרת ואחראית, אתם בורחים. אתם לא מסוגלים
להתמודד עם המציאות החדשה כשהיא באה ועולה על פני השטח. אם
נפגעתם, אם רע לכם בחיים ואתם לא מסוגלים יותר, אתם לא תבואו
ותציבו את האתגרים הללו, שהוצבו לכם, ישר מולכם ותתמודדו אתם,
אלא תברחו ותנסו את מזלכם במקום אחר, בעיר אחרת, בארץ אחרת,
תוך כדי מחשבה שאולי שם יהיה טוב יותר (כמובן לא כולם בורחים
לארץ אחרת אבל נתתי כאן דוגמה לאי התמודדות), אבל זה בדיוק מה
שאתם לא מבינים, וזה מה שעושה אתכם כאלה ילדותיים. השינוי צריך
לבוא מתוככם, אצלכם פנימה, ולא יעזור אם תחליפו מקום מחיה, אם
תנסו את מזלכם עם בחורה אחרת (ולא תשתנו תוך כדי) או תאשימו את
כולם מסביבכם. אתם צריכים להפסיק להתנהג כמו ילדים ולחשוב
שהכול יסתדר מאליו יום אחד. אתם צריכים להישאר במקום ולהתמודד
עם המציאות. להילחם בה ולא משנה כמה קשה היא (ולעתים היא יכולה
להיות קשה מאוד, אני יודעת).
ולמה בעצם שטחתי כך את כל טענותיי? כי פשוט נמאס לי לראות את
זה בכל פעם מחדש. לא משנה מי אני פוגשת בחיים שלי, אם ידידים
ואם חברים, זה תמיד תמיד חוזר על עצמו. ואני פשוט תוהה אם אי
פעם משהו בכלל ישתנה. האם אני אפגוש סוף סוף יותר ממישהו אחד
שיוכיח לי שאני טועה? האם זה עד כדי כך טבוע בכם וחזק מכם או
שאתם יכולים לנצח את זה (אם, כמובן, אתם רוצים בכך)?
ונכון, אולי גם הנשים הן בעייתיות, ואכן, מודה שקשה מאוד לחיות
אתנו, אבל לפחות אנחנו בוגרות (רובנו כן?). אם נטעה, אולי ייקח
קצת זמן אך בסופו של דבר נודה שטעינו. אם תופיע בפנינו מציאות
חדשה, נאתגר את עצמנו ולא נברח. כשנדע שטעינו, נדע להאשים את
עצמנו ולקחת אחריות על מעשינו. תמיד נראה את החיים בפרספקטיבה
אחרת לגמרי מזו שלכם.
המרמור עוד רב והזמן קצר...
בתקווה לעתיד טוב יותר...