איפה אתה?
אני כותבת לך מהמקום הכי רחוק שאי פעם הייתי, ממך, ממני.
זה לא רק הזמן שהרחיק, זה גם הפחד שזרק אותי קדימה - השליך
אותי הלאה ממך.
אני נאבדת במשחק הזה שבנתיים הפך להיות אימיתי לגמריי, ואני
חיה לבד, או לפחות בלעדייך.
מתת.
בשבילי אתה מת.
אבל לא רק ריח המוות מסריח פה, גם השיכחה נותנת אותות בי,
חללים שחורים צפים באויר, שהיו פעם שטופי צבע ואהבה -
היום הם מתים.
זה כבר לא עצוב, זה פשוט חיים אחרים. כשהייתי איתך, הייתי
ילדה,
התבגרתי. לא בלי ששמתי לב. התבגרתי בלי שאתה שמת לב. היום אני
כבר לא תמימה, ואולי אין בי אותה תם.
ילד שלי, אין לי מילים להסביר לך עד כמה השינוי שעשיתי הוא
אמיתי ונכון, אתה לא תאמין, עד שלא תכיר אותי מחדש -
אני בספק אם זה אי פעם יקרה.
אני חיה את החיים, החיים האלה שאנשים טוענים שמכים בך אחרי
הצבא. נזכרתי כמה חלמנו על התקופה הזו ביחד - אבל אתה לא חסר
לי, היום אני חיה רק בשבילי.
פעם פחדתי מלשכוח אותך, לא ידעתי שגם אם אני מאוד ארצה, אני לא
אצליח לשכוח. הכל היה עמוק מידיי.
היום אני לא יכולה לחשוב על שום דרך להקיא אותך ממני, מה שנשאר
שם עכשיו, יישאר שם תמיד.
כשאני חושבת עלייך זה בא מבפנים, צף לפני השטח, מכה בי כמו
סטירה, מחשבה, מחשבה ועוד מחשבה...
פעם פחדתי לזכור, כל כך רציתי לשכוח, לא ידעתי שגם אם אני מאוד
ארצה, אני לא אצליח לזכור - הזמן מוחק הכל - הכל חוץ מהרגש.
אני חושבת עלייך ומרגישה מישהו שהיה פעם קרוב, שנגע בי הכי
עמוק והכי קרוב שאפשר.
היום אתה רחוק, כל דבר וכל אחד רצו להפריד ביננו, אפילו אנחנו,
אפילו תחושת הבטן שלנו, חשבנו על סוף טוב, לא הבנו שסוף טוב
בשבילנו הוא לא ביחד, סוף טוב לך, סוף טוב לי, בנפרד.
הזמן.
הזמן שמרכך, הזמן שנותן לשכוח, שמרגיע, שמנחם- ולאחר מכן- הזמן
שמרחיק, שמקרר, שמנכר, שמפחיד.
והזמן שעובר.

תודה לזמן שהציל אותי, שאף פעם לא אחר.