[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                                       הגיוס


"כולם למשוך את הזין כלפי מטה! מהר!"
כך צועק לנו טיפוס קטן במדים שצץ לו מאחת הדלתות. אנחנו עומדים
בתור על ספסל עץ ארוך, כמו אווזים, אחד אחרי השני, ערומים
לגמרי וביד ימין מחזיקים את איבר מיננו כפקודת הקצין. בקצה
הספסל יושב איש עם מכונת תספורת חשמלית. תפקידו - לסדר לנו
תספורת למפשעה. הוא עושה את זה ביעילות. בתנועה חדה ומיומנת
היטב הוא מוריד את השערות מלמעלה ומשאיר אותנו עם "זקן" קטן
מלמטה, ערומים ומבוישים. כולם שותקים ואף אחד לא מעלה בדעתו
לשאול מדוע לנו ההשפלה הזאת? משום מה הכול נראה טבעי. אני עוד
לא מבין שהתספורת הזאת, כמו כל תהליך הגיוס שלי, הם מחושבים
היטב, ושהכול משרת, ובהצלחה, את המטרה: הפיכת ערמת בשר-אדם זו
לצבא ממושמע, תוך רמיסת שארית הכבוד העצמי של בעלי הראשים
המגולחים שלנו.
עוד לפני התספורת התחתונה, הספקנו לבלות אצל ספר קרחות - יהודי
חביב - ועברנו בדיקת אשכים ע"י רופאה, די צעירה ואפילו חמודה.
ולא התביישנו ולא התרגשנו במיוחד. הכול נראה טבעי.
בלשכת הגיוס אנחנו ישנים על דרגשים תלת-קומתיים מעץ. ללא
מזרנים וללא שמיכות. וגם כאן אין שאלות והכול נראה רגיל. בכלל
זאת תכונה מיוחדת של האדם הסובייטי. אתה יכול לחרבן לו על הראש
(בתנאי שאתה מוסמך, כמובן), והוא ירגיש עם זה טוב. כאילו כך
היה מאז ומעולם. ואין שאלות, ואין ספקות, ואין אפילו כעס. כך
שלשכב על דרגש כזה בדוחק נורא, ולאכול נקניק חזיר ביד אחת וביד
שנייה לחם שחור כפרי, שהבאתי אותם מהבית, נראה לי טבעי. יותר
מזה, זה נראה לי כמין הרפתקה הלקוחה מסרט רוסי על מלחמת העולם
השנייה.
ללשכת הגיוס אני הגעתי לבד. אף אחד לא ליווה אותי. ההורים ואחי
היו עסוקים באותו ערב בהצגה של התיאטרון היהודי שלנו. מהחברה
הישנה שלי נפרדתי כמה חודשים לפני כן. החברה הנוכחית נשארה
רחוק בקישינב. אין לי מכרים בין המתגייסים. בכלל אני לא רואה
יהודים בין המתגייסים. דווקא כאשר התפשטנו, ניסיתי לזהות
יהודים, אך ללא תוצאות. בהתחלה החזיקו אותנו כשעתיים בחוץ,
בקור של מינוס עשר מעלות, יושבים על מזוודות ומקשיבים למוזיקה
צבאית, שנשפכה עלינו מרמקול ענק על גג הבניין הסמוך. אחר כך,
באותו הרמקול, הקריאו את השיבוץ שלנו לפי מקומות השירות.
אני ידעתי מראש שאני הולך לשרת בחיל השריון. פשוט בחרתי את הרע
במיעוטו. ומה אתם חושבים הייתי צריך לבחור? את הקומנדו הימי
בים הצפוני? לא. גם לא רציתי לבחור משהו שהיה עלול לשבש לי את
העלייה העתידית לישראל. כן, חשבתי גם על זה. כל החיים שלי, היה
לי ברור שיום אחד אנחנו נעלה ארצה, ולכן הייתי צריך לקחת את זה
בחשבון.
הנה כבר גמרו לשבץ אותנו. אני "תורם", כמו רוב החבר'ה, את כובע
הפרווה שלי לאלה שנוסעים צפונה, לחיל הנחתים. הרי להם יהיה קר
יותר.
מהעיר שלי - ווילנה - אנחנו נפרדים בהליכה בשלשות דרך כל העיר
עד לתחנת הרכבת. שם מעמיסים אותנו לקרונות ירוקים, ויוצאים
למשא ארוך, אלוהים יודע לאן!
ברכבת נוסעים כל הלילה, שותים וודקה ואוכלים נקניק מהבית. החלל
הדחוק של הקרון מתמלא מהר מאוד בריח חריף של בצל, סיגריות
ושומן חזירים שהתערבבו עם אלכוהול. מישהו כבר מקיא בשירותים
בסוף המסדרון. פתאום אני מגלה בארנקי שתי תמונות גזורות
מעיתון: לוי אשכול ומשה דיין במדים. איך הן נשארו בכיס? אני
ממהר ומשמיד אותן.
בבוקר אנו מתעוררים במקום אחר. ומתחנת הרכבת של "המקום האחר"
שוב צועדים ברגל לבסיס הטירונות. ורק כאן מגלים לנו שאנחנו
בעיר נמל בשם ונטספילס בצפון לטביה, על שפת הים הבלטי, עיר
שכונתה על ידי החיילים כ"עיר של אופניים, גשמים וזונות".
אומרים לנו שזהו הנמל היחידי בים הבלטי שלא קופא בחורף. אבל
בחורף הזה, של 68-69, גם הים של ונטספילס כוסה בשכבה של קרח.
מה זה מבשר לי? מה מצפה לי במקום הקפוא הזה? מה אני עושה כאן
בכלל? הרי יכולתי לא להתגייס בכלל. מכר טוב של אבא הציע לי
לסדר את העניינים עם האוניברסיטה. הוא אמר שיקבלו אותי בחזרה
ויתנו לי לעשות את המבחנים מהתחלה. ואני, מה אמרתי? שאני לא
יכול לנהוג שלא ביושר, ושאני רוצה ללכת לצבא. אני זוכר איך
ניסיתי לשכנע את ההורים. אמרתי להם שגבר חייב לעשות צבא, אחרת
הוא לא גבר. אמרתי להם, שבצבא אני אלמד מקצוע צבאי, שישמש אותי
כאשר נעלה לישראל. ההורים לא קיבלו את ההחלטה שלי בהתלהבות,
אבל ידעו לכבד אותה. אני עדיין חושב שעשיתי טוב ונכון באותה
תקופה. הדברים שעברתי בצבא האדום מלווים אותי עד היום. הם
במידה מסוימת עיצבו את דמותי, ובעיקר לימדו אותי הישרדות מהי.
והמקצוע הצבאי שרכשתי, גם הוא שימש אותי בימי מלחמת יום
הכיפורים, אבל אז לא חשבתי על מלחמות אמיתיות. כל מה שראיתי
מולי באותם ימי החורף של 1968 היה השירות הצבאי בן השנתיים.
שנתיים של ניתוק מהמשפחה ומהחברים. שנתיים של חוויות חדשות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
life's too
short to smoke
cheap pot


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/07 12:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי שרפשטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה