עצמון צייר מעגלים בחול,
הוא למד לשרבט, הוא מרגיש כמו גדול.
הוא הקפיד להפריד בין אחד לשני,
שהרי המרחק בינהם עקרוני.
למעשה צייר עצמון רק שלושה,
אך למעבר בינהם דרוש היתר גישה.
מעבר להם עומדים ההורים,
על קצות אצבעות מציצים, לא מוכרים

כן, אמא ואבא מנופפים מבחוץ,
הם נורא רחוקים אך עצמון לא לחוץ.

המעגל השלישי הוא מרחב בטחון,
בו ישנם מבקרים שיש להמשיך ולבחון.
דריסת רגל במעגל האמצעי כדאית,
מרגע שנכנסת יש לך בו מקום תמיד,
זה עשוי להיראות די רחוק מהצד,
אך למי שנמצא שם, זה אף מרגיש די נחמד.

ואמא ואבא מנופפים מבחוץ,
היותם ההורים מהווה להם תירוץ.

באותו מעגל יש אחד שנבדל,
הוא נפרד מעמיתיו, הוא מעט מתוסכל,
הוא עומד מוכן לפסיעה, בקצה,
זה רק קו בחול שלעבור הוא רוצה.
אך המעגל הפנימי הוא למעשה שטח אש,
צעד יחיד בפנים ואותו נועז יתפוצץ.
זהו קו הפרדה שאל לאיש לעבור,
צעד יחיד שמעלה על דרך "אל-חזור".

עצמון שומר לעצמו קצת מקום,
פיסת אלוהים ומרווח לחלום.
הוא לא מרגיש לבד, הוא מרגיש בטוח,
הוא זקוק למרחב תמרון כדי להסתדר עם הרוח.

אמא ואבא עודם מנופפים, בחוץ.
בגילו של עצמון "הורות" זה שירות לא נחוץ.

עצמון מתבונן בכולם מבפנים.
לפרקים משתאה: "מדוע לעברי הם פונים?"
זה קשה וכואב, אף בלתי אפשרי,
פצע מהנסיון האחרון עודנו טרי.
עצמון יושב וחושב על עצמו:
"מתי באמת אוותר לבד פה?"

רוחות סערה טשטשו שני שרבוטים,
נשאר רק עצמון במעגל לבטים.