עליית גג טחובה ורחבה מעל שוק התבלינים מעל בניין מט ליפול בן
4 קומות מעל מקצה מדרגות ללא קצה.  קראתי שם מאמר על תוחלת
החיים של יונקים ימיים היו שם פגזי טנקים ריקים - קוראים להם
תרמילים. היו שם המון דפים מלאים בשורות ומילים לרובם היו
משמעויות כפולות וחלקם היו חסרי משמעת כללית.לאחר מכן מצאתי
ערמות דפים גדולות. ערמות דפים על ערמות, כולם ריקים ולבנים.
המראה היה מטריד בצורה לא מפוענחת. כשיצאתי משם בפעם הראשונה
היה לי צורך בלתי נשלט לשתות ובאותו לילה חלמתי על בחורה על
סקטים.

שמונה ימים בדיוק פחדתי לחזור לשם, אני חושב שזה בגלל שחששתי
שאמצא שם משהו הקשור לאימי. וביום השמיני נפלה עלי התקפת
אדישות חמורה. הבנתי זאת כאשר ישבתי לאכול את ארוחת הצהריים
בגן הציבורי ומצאתי עצמי בוהה בשלולית קיא יבשה בזמן שאני
לועס. אני זוכר במעומעם שלא לבשתי גרביים.
בתחושת בלבול מתבדרת מצאתי את המקום שונה מאיך שהשארתי אותו או
אולי מאיך שזכרתי, באותו הרגע לא היה הבדל בין השניים. חיפשתי
מאמר על החסידה האירופאית אבל צרור צהוב של דפים בכתב יד משך
את עיני - והוא לתדהמתי המקפיאה היה לי מוכר -  "ויהי בשלושים
שנה ברביעי בחמישה לחודש ואני בתוך הגולה על נהר-כבר נפתחו
השמים ואני ואראה מראות אלוהים: וארא והנה רוח סערה באה מן
הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל
מתוך האש: ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה
וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם."(יחזקאל א א-ה).

הפסקתי לקרוא מחוסר אוויר והרגשתי שמסתכלים עלי. הרמתי את הפנס
שהבאתי ומצאתי על הקיר הטחוב שממית בעלת עינים מבריקות היא
הביטה בי והיה נדמה לי שהיא מחייכת. צמרמורת ארוכה חלפה בגבי
וקמתי לצאת. התקפת האדישות חלפה, החלטתי. באותו הלילה הריטואל
חזר ושכרוני ליווה אותי עד השעות הקטנות בהן נרדמתי סוף, סוף.
והפעם חלמתי שאני רוכב על אופניים ללא פדלים על כביש חד נתיבי
ומולי על הכביש גור חתלתולים עיוור, ואני מנסה בכל כוחי להסיט
את מסלול האופניים אך הן מסרבות להגיב הייתה לי תחושה שהן
מחייכות אולי היו אלה זוג ידי.

לאחר כמה ימים התחיל להציק לי גירוי בעור באזור הקורקבן. כל
אותו היום לא הפסקתי לחשוב שהמילה קורקבן קשורה לשרש ר.ק.ב.
בערב, בזמן שהתקלחתי גיליתי בשוויון נפש ששלפוחיות ירקרקות
הופיעו על בטני ויצרו מין סיפרת שמונה מסביב לטבור כשהוא נמצא
בתוך הלולאה התחתונה (או העליונה תלוי בפרספקטיבה). החלטתי
בתמימותי שהדבר קשור לעליית הגג הטחובה שם כנראה חטפתי איזו
אגזמה או משהו דומה. לך תדע אילו מזיקים שוכבים שם לאורך
השנים.

פטריות אינן נחשבות צמחים וגם לא בעלי חיים הן נחשבות פטריות.
ישבתי לקרוא חוברת על המבנה האנטומי של המוח האנושי. הפיתולים
והקרזולים הבונים את האונות הזכירו לי תולעים קטנות כמו אלו
שמופיעות מול עיני שאני מסתכל אל תוך האור. אז בפעם הראשונה
נרדמתי בעליית הגג. ובחלומי אני שוכב על מצע של נוצות ואני
מוקף ביצים בגדלים וצבעים שונים. ואז מתוך החור שבבטני אני
יולד, או יותר נכון ממליט שגר כלבלבים שחורים. הדם מכתים את
הנוצות הלבנות ולפני שאני מצליח להבין, גורי הכלבים מתחילים
לנגוס בבשרי ההרגשה הייתה דומה לתחושה שהייתה לי כאשר אימי
השחילה את ידה אל תוך שרוול המעיל כדי לישר את שרוול החולצה
שברח.

באותו בוקר קמתי בצהריים והייתי מבולבל ורעב. נזכרתי שלא אכלתי
כלום יממה שלמה. היום היה שונה, הוא היה בצבע צהוב. בביתי החדש
מצאתי ספר ובזמן קריאתו חזרתי לעשן, ועד שגמרתי קופסת סיגריות
אחת כבר סגרתי את העמוד האחרון. שמו של הספר היה -
"האוטו-סוגסטיה של אמיל קוהה" וכשקראתי בו על חוק המאמץ ההפוך
או - חוק ההתאמצות המובילה לידי התוצאה ההפוכה - דמעות עלו
בעיני. הרגשתי שעמוד השדרה שלי התיישר. לקראת הערב התחלתי
לקרוא אותו שוב. לבסוף הכנתי לעצמי מצע לשינה. פרסתי את הערמה
הענקית של הדפים הלבנים והנחתי את גופי עליהם. כששכבתי שם לפני
שמצאה אותי השינה נזכרתי בפעמון החלוד הגדול שעמד מאחורי
זכוכית בבית אימי. נזכרתי איך כילד היה לי דחף עז להכניס את
ראשי לתוכו. דמיינתי את הפעמון בתודעתי והוא גדל מספיק כדי
שאוכל להיכנס. שקט מימי שרר בחלל שעתה, היה נראה יותר ורדרד
מחלוד, ויותר מהכל הוא היה ריק.
שינת מוות נטולת חלומות כיסתה את לילי.  ובבוקר  מצאתי על אחד
הדפים כתב יד חדש הוא היה כתב ידי -