אני עומדת שם, על הבמה, באור הזרקורים.

כולם רואים אותי, אבל אני לא רואה אותם.

מרגישה טוב, מרגישה שמחה, מרגישה מוצלחת.

ואז היא באה, ורק הורסת.

מדכאת את הנר שנדלק בתוכי, ואומרת שרע.

אומרת שלא, לא ככה, שרק יותר טוב יכול להיות.

ואז הוא בא. תמיד באיחור, לא חשוב לו.

לא רואה מה שיש לי להגיד, להציע.

רואה רק את כל השאר ולא מתחשב בי.

כאילו שאני לא חשובה, לא לו ולא לה.

וזה לא עובד ככה. ופתאום נכנסת השלישית.

אומרת שבאמת טוב, ושפעם היה חרא.

אומרת שעכשיו בסדר, ולא ידעה כמה עוצמה יש לי.

ושלושתם ביחד, זה מה שגורם לי להמשיך.

להוכיח לכל אחד מהם שאני מסוגלת לזהור כמו כוכב בשמים,

כמו אלף נרות. ובמקום שיהיו בתוך-תוכי, הם בחוץ,

שכולם יראו איזו שריפה אני יכולה להדליק!