יום אחד,
אני אספר לך סיפור נפלא,
בעל אינספור מטאפורות משובחות,
ובעל אינסוף מוטיבים ספרותיים
מן הסוג הנעלה, המובחר ביותר.

קצת קשה לי לסווג אותו,
הוא קצת שונה מכל ז'אנר,
קצת לא מתאים לכל סוגה ספרותית
שאני מכירה.
הוא יהיה מן תערובת,
יותר נסתר מאשר מוכר.

בסיפור הזה שלך -
יהיו הרבה שינויים,
מעט מאוד מוכר,
והרבה יותר מוסתר.
אבל למרות זאת,
זה ממש לא יראה לך זר.

ואתה כמו תמיד,
בסקרנת ותמימות מוחלטת
תנסה לגלות באומץ רב פרטים על העתיד,
תעטוף אותי באינספור שאלות,
ותנסה בעיקשות לדלות פרטים.

בניסיונות קלושים כמו תמיד,
תנסה לאסוף לעצמך קצת מושג,
או לפחות כמה רמזים, או סימנים,
שיטילו אור או יפרשו עבורך מעט.
שיהיה פחות זר, קצת יותר מוכר.
תנסה בכל צורה להפיג מעט את הנסתר.
להרבות את המוכר על הזר.

לפתע האווירה מתחלפת,
ומרוב שאלות שלך,
אני כבר כמעט נופלת.
היציבות הופכת חמקמקה,
וכל שנייה הופכת עבורי יותר ויותר קשה.

בעיקשות מרובה,
אתה בשלך - לא נכנע.
ממשיך עם השאלות שלך
אולי יהיה מסופר על אביר?
אולי על נסיכה?
אולי על מפלצת?
או אולי על מטמון עצום וסכנה?

ואני באדישות מרובה ובשקט עונה
כולי נפעמת ועדיין לא מאמינה,
איך לעולם לא נגמרת בך התקווה.
איך תמיד אתה מוכן ובליבך עוד שאלה.
אולי בעצם יהיה זה
סיפור על מלחמה ואויבים -
שבסופו של יום -
כולם בה יצאו מנצחים.

מה שבטוח זה,
שלא יהיו מנצחים או מפסידים
בסיפור הזה כולנו נהיה שווים,
כולנו נצא המנצחים.

הגיוני ואפילו ייתכן
שחלק מהדמויות תכיר היטב,
עם חלקן אפילו תזדהה
ואף תרגיש חמלה,
אך תזכור לך אז כמו תמיד
אני לא אענה לך על אף שאלה.

לא לפשר הסיפור,
לא למהות כתיבתו,
וגם לא לסיבה.

לכל שאלה אשיב לך באותה הבעה,
הבעת שמחה, מעורבת בייאוש וסלידה,
על כל שאלה שתשאל,
תקבל את אותה התשובה,
ספק פחד וחוסר ידיעה.

לבסוף,
שנייה לפני שאציג בפניך
את הפרק האחרון של הסיפור שלך -
אני אותיר אותך
חסר ידיעה, ומלא בציפייה,
מפחד מהצעד הבא,
מאוים מכוחה של הציפייה,
מבולבל וכמעט מחוסר הכרה.

אך אל פחד,
הסר דאגה מליבך,
לבסוף יתרבה הטוב
ויקל על הרע.

וגם אם ברגע מסוים,
אתה חושש מכוחות האופל שבסיפור,
הורד לחץ,
העלה ציפייה,
ממש כמו במכונה,
שפועלת על אוטומט
ללא הבחנה בין התפל לבין העיקר,
החשוב. הציפייה. התקווה.

לבסוף הרגע יגיע,
הטוב יצוץ,
מהפינה החשוכה ביותר,
בדקה הארורה ביותר
תעלה התקווה.

בשקט מרטיט היא תצוץ לה יחד עם הציפייה,
ושם תפגוש אותי,
מחכה לך
ערוכה ומוכנה,
מחכה שם -
רק לך.

במשך שנייה ארוכה,
אני אביט לך בעיניים
ואראה איך דמעה ששררה
בזווית של העין
הופכת לרגועה יותר,
איך קצב נשימותיך חוזר להיות סדיר,
וזה יפליא אותי לדעת,
שלסיפור הזה יש כ"כ הרבה השפעה עליך.
ושזה לא היה רק סיפור עבורך.

ואני אעמוד לי שם,
מוכנה לספוג ממך
מוכנה לרפא ולטפל בפציעה.
האכזבה הזאת שחווית,
הדמעה שכמעט זלגה,
שם אני כבר נכנסת לתמונה.
מחבקת. מלטפת. מנשקת.
ולעולם,
       לעולם לא מרפה.