חלק שלישי ביצירה בת תשעה חלקים. לחלק הקודם:
http://stage.co.il/Stories/537258272
הרגשתי לאחר הביקור בדלת הסודות הייתה נסערת. לא האמנתי. לא
יכולתי להאמין שככה נראו חיי. שקר. הבלים. כזב.
אכזבה.
לא... כן? אכזבה? האם זה מה שהרגשתי, מאוכזבת? מאוכזבת מחיי,
מהוריי, מעצמי. הוריי, אמי, אמי שאמרה לי לא לשקר ושיקרה
בעצמה. חיה חיים כפולים. שניהם. ואני, כמעט בלי לדעת, המשכתי
את דרכם. אולי נולדתי כך, אולי כך הועיד אותי הגורל להיות.
אולי זה כבר היה מוטבע בי ולא ניתן היה לשנות דבר.
שקרנית.
וכעת, מדוכאת.
פתאום ידעתי. חה, סתם כך, בלי שום סיבה, ידעתי. הייתי בטוחה.
ידעתי מה תהיה הדלת הבאה.
כמה מוזר, האם אני באמת שוהה במסדרון האין סופי הזה זמן רב כל
כך שאני כבר לומדת את סודותיו, חשה בו, קוראת את סימניו?
אולי זה סתם משהו חד פעמי.
הנה דלת משמאל, קטנה כל כך שאפילו ראשי אינו יכול להיכנס בה.
הנה דלת מימיני, ענקית וגדולה שממלאת חצי קיר.
עוד כמה צעדים.
אחת
שתיים
שלוש
ולשמאלי מופיעה עוד דלת. ואני כבר יודעת, איכשהו, בדרך לא
מובנת, שזוהי דלת האכזבות.
הדלת מוזנחת מעט, עגמומית ועצובה. צבעה ירוק-חום-אפור, מתקלף
ומעלה עובש במקומות אחדים. טיפות של צבע שמראות על צביעה
מרושלת נדמות לי לרגע כמו דמעות ענוגות שזולגות על לחייה של
נערה צעירה. ופתאום, בלי לשים לב, אני כבר בפנים. מביטה בפניה
של הנערה התמימה, שערה השחור יורד בקצוות ארוכים על עיניה
ודמעות מנצנצות על אפה. עיניה הירוקות מישירות מבט קדימה,
בתחילה נוקשה ואז לאט לאט מתרכך, כמו מאבד מכוחו, חסר אונים.
אני מכירה את הנערה הזו, ראיתי אותה איפשהו, פגשתי בה, שוחחתי
עמה. אני בטוחה...
ואז אני מבינה. רואה. נזכרת.
הנערה הזו היא אני.
אני, בת 14, מאוכזבת. נוטפת אכזבה. מקבלת אותה כחלק ממני וחיה
אותה.
כותבת "א-כ-ז-ב-ה" באותיות גדולות ועגולות במחברת. ובוהה בה
שעות על גבי שעות. בוהה, ממש בוהה, כמעט בלי למצמץ. רק כשעיניי
מתחילות לצרוב.
מאוכזבת מההורים שלי. שהורישו לי הכול, השאירו לי בית ומכונית
ויאכטה יפהפיה, ועסק משפחתי. והמון כסף בבנק. כל מה שנערה
יכולה לבקש. המון כסף ללכת לשופינג. לבלות עם חברים. אבל אין
לי חברים, אני לא רוצה חברים. אני בת 14, מרגישה כמו בת 4,
ואני רק רוצה את ההורים שלי. את אימא ואבא. זה כל מה שאני
רוצה.
ורק אותם אני לא יכולה לקבל.
מאוכזבת.
התמונה נעלמת ומופיעה אחת אחרת, כשאני בת 17. בדיוק בת 17. יום
ההולדת שלי. אני יושבת לבד בדירה השכורה, מול עוגת שוקולד
מצופה בקצפת לבנה ודביקה שגברת סמיטנס מהבית ליד טרחה כל כך
להכין לי, ברגע ששמעה שהיום יום ההולדת שלי. על העוגה 17 נרות.
את כולם שברתי ברוב זעמי שהתפרץ, ונותר רק אחד. היחיד שדולק.
מאוכזבת, כי אני בת 17, בדיוק בגיל של החיים הטובים, בדיוק
בגיל שבו אני אמורה להתחיל להיחשף לעולם האמיתי, עומדת במרכזה
של פרשייה מסוכנת ואפלה. אבל כבר נחשפתי לעולם האמיתי. ראיתי
יותר מדי ממנו. אני מיואשת ממנו, לא רוצה יותר רוע בחיי.
אני בת 17, לבד ומאוכזבת.
תמונות האכזבה בחיי המשיכו לרחף מולי. דמעות הציפו את עיניי
ואותה ההרגשה המנוכרת שוב עלתה אל פני השטח, כובשת את לבי
בצער. לא ידעתי שככה באמת הרגשתי. כמעט מעולם לא הרשיתי לעצמי
להראות רגש כל כך לגיטימי ובכל זאת שונה -
אכזבה.
אכזבה מהלימודים.
אכזבה מהחברים.
אכזבה מההורים.
אכזבה מהחיים, בכלל.
אכזבה
מעצמי.
אכזבה מהגורל האכזר והמר.
כל השנים האלה הדחקתי את השאלות שהיו מציקות לי מדי פעם, ולא
שאלות המוסר וההיגיון שבאו לייצג את מה שנקרא המצפון שלי,
שכמובן התנגד בתוקף לדרך החיים שבחרתי ללכת בה. אלא שאלות
אחרות, שאלות כאלו שמטעות וגורמות לך לחשוב שאינך צריך לענות
עליהן.
שאלות של מה הטעם.
"מה הטעם?" אמרתי לפתע בקול רם, בלי אזהרה, ומצאתי את עצמי
מחוץ לדלת.
מחוץ לדלת, בוהה ברצפה.
מה הטעם להמשיך ללכת במסדרון הזה שמשקף באופן כל כך אמיתי
ונורא את חיי שאינני רוצה כבר לזכור. כשרק הגעתי לכאן נבהלתי,
פחדתי, כעסתי על עצמי ששכחתי אותם, את המטרה שלי, בשביל מה כל
הזמן הזה אני נלחמת.
ועכשיו, עכשיו כל מה שרציתי היה לשכוח.
ידעתי מה היה הטעם, והטעם היה מר.
בלית ברירה, בגרירת רגליים-עייפות מובהקת, המשכתי ללכת.
נדמה היה שמצבי הנפשי המעורער כעת יותר מכול, לא יכול היה
להיות גרוע יותר.
הו, כמה מעט ידעתי. איך לא שיערתי לעצמי עוד כמה הפתעות
למיניהן טומן בחובו אותו המסדרון המסתורי כדי לטלטל אותי. לא
ידעתי לעמוד על המשמר כראוי.
מפני שהדלת הבאה שפגשתי בה הייתה אף גרועה מהקודמת.
חשבתי לי, קיוויתי, התפללתי, שאמצא דבר מה מעודד. בכל זאת,
מסעי היה מגוון ורצוף הרפתקאות. רציתי לפגוש באיזה זיכרון נשכח
שיעלה חיוך מתוק על פניי.
אך לא כך קרה הדבר.
הדלת הבאה שפגשתי בה דווקא נראתה נעימה ומזמינה. פתוחה מעט,
כמו קוראת לי להיכנס פנימה. צבעה היה בלתי מוגדר, וכך גם
מרקמה. אפור מעושן עם מעט חום, שלרגע נדמה היה ככחול עמוק
ולעתים אפילו אדמדם. אך היה משהו משכר בריח שנדף מהפתח בדלת.
היה משהו ממכר באווירה. משהו, שהתעורר אי שם בתוכי והכריח אותי
בעדינות, עם דחיפה קלה, להידחק ברווח הצר.
אבוד.
אני מכורה.
מכורה לדבר הממכר והקטלני ביותר שקיים. לא, אין זה האלכוהול
הגורם לתעתועי מוח מסוג זה, ואין זה הגראס וגם לא הטבק
שמעוותים את החשיבה ואת השקפת העולם הבריאה של כל אחד, עיוור
מספיק ליפול בפח שנטמן לו. גם אין זה השוקולד המזיק כל כך
לשיניים. או אחד מאותם חומרים שאנו בייאושנו נוהגים להחדיר
לגופנו באמצעים שונים. לא ההתמכרות להסנפה ולא ההתמכרות למזרק
ובכלל לא ההתמכרות לסמים. דבר מאלה.
התמכרות לדיכאון.
הדיכאון, המלנכוליה, העצבות הנצחית ועגמומיות היתר הם שליוו
אותי בשבע שנות הסתגלותי הראשונות. שבע שנות חיי שלאחר המקרה.
שבע השנים שבהן התפתחתי מילדה לנערה ולבחורה צעירה והפכתי למי
שהנני. למי שהייתי.
מגיל 8 עד גיל 15 הייתי מכורה לדיכאון.
ואינני מאמינה שאחרי כן ההתמכרות חלפה. היא פשוט הוסטה הצדה.
לא היה לי זמן להרהר ולטבוע בה. הייתי עסוקה בדברים חשובים
יותר, דחופים יותר. גם רציניים יותר, חשבתי, למרות שבבורותי
מעולם לא השכלתי לראות כמה אני הייתי החשובה מכול. כיצד שמתי
את עצמי בצד והנחתי לנשמתי להירקב. רגשותיי הם היו החשובים.
ולא הוריי המתים, שכבר ממילא לא היו. הזנחתי את עצמי, את
הרגשות, את המחשבות, את כל הבעיות הרבות שהתעוררו בי. המשכתי
לחיות כאילו כלום לא קרה אך בפנים האמנתי שהעולם התמוטט ונפשי
הפכה חצויה. הקדשתי חיי לחיפוש אחר האמת, וכך הטבעתי אותם
בשקרים.
דיכאון הוא מחלה ללא תרופה. זה סם שכל מנה שלו משכנעת אותך
לקחת את המנה הבאה.
הכדורים לא באמת יעזרו. הרופאים לא באמת יודעים לרפא.
הפסיכיאטרים לא ממש יכולים להעניק הסבר מספק. אם אתה מדוכא, אף
אחד לא יוציא אותך מזה. אף אחד.
אך אחד מלבד אתה עצמך. גיליתי על בשרי, שרק אני בכוחי הייתי
מסוגלת להפסיק את המצב חסר התועלת וחסר האונים שאליו נקלעתי.
אם לא אני הייתי מדברת לעצמי ומשכנעת אותי לקום ולאכול לאחר
שלושה ימי צום, הייתי מתה. מתכווצת ונעלמת.
אם לא הייתי משכנעת את עצמי לעצום את עיניי ולהפסיק לבהות
בתקרה כמו מומיה מצרית; רק בת 10 ומסוגלת לשבת בשקט שעות,
שליטה עצמית מצוינת. אם לא אני, עיניי היו הופכות דלקתיות.
עשיתי כל כך הרבה דברים דיכאוניים, והזיכרונות שבו להציף אותי
שכבר לא הייתי מסוגלת להכיל את כולם בבת אחת.
קודם הסודות הנוראים שהתעוררו, ששבתי ונזכרתי בהם, ואחר כך
האכזבות הכבדות שליוו אותי במשך כל חיי, וכעת, הדיכאון, ששיחק
תפקיד ראשי בהצגה. זה היה יותר מדי. הרבה יותר מדי רגשות, מסה
נפשית שמעולם לא הצטרכתי להתמודד עמה.
"
די! מספיק!" זעקתי אל תוך הדממה.
"אני לא -" התנשמתי. אוי לא, לא עכשיו, מה זה...
"אני -" נחנקתי. עצרתי לרגע, עצמתי עיניים וניסיתי לנשום
עמוק.
פתחתי את עיניי בבת אחת.
"
אני לא יכולה יותר!!!" שחררתי צעקה, נפלתי לאחור, החוצה
מהדלת, ונזרקתי על רצפת המסדרון.
התנשמתי והתנשפתי בכבדות.
כמה בנאדם יכול לסבול?!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.