עדי אופטמיסטיק / לשכוח לאהוב |
היום, עלה בי פחד
כשיצא לי קצת לחשוב,
אני מפחדת ששכחתי
איך זה לאהוב.
אני יכולה לצייר בדמיון
בקווים מדוייקים,
אהבה עם לבבות
ונשיקות וחיבוקים.
הרגש הזה שחי בי
ופעם בי ונשם בי,
אני כל-כך מפחדת
שהוא קצת נעלם בי.
תעשו שהוא יחזור לי.
אני אמנם יודעת
שגם אם לא הצלתי את העולם
ולא פיצחתי שום נוסחא חשובה,
יזכרו אותי,
כי הפצתי אהבה,
הפצתי אהבה.
אבל לא על אהבה כזו אני מדברת.
אני מתגעגעת לאהבה אחרת.
אני מתגעגעת להרגיש
בעוצמה שלא ניתן לדרג
ולצחוק ולבכות ולחבק
ולדגדג.
אני מתגעגעת להרגיש
את הידיים שמטיילות לי על הגב,
אני רוצה את זה עכשיו,
אני רוצה את זה עכשיו.
החיפושים האלה
מייגעים אותי.
אני כותבת את האמת שלי
בתוך השורות האלה.
אני חיה את האמת שלי
בתוך העולם הזה.
אני לא רוצה לאבד
את הילדה הקטנה שבי.
תמיד חלמתי שיהיה לנו סוף של אגדות,
למרות שסוף של אגדות הוא לא סוף, הוא התחלה
של חיים משותפים יחד ואהבה גדולה.
אבל חלמתי ורציתי
שאנחנו נהיה מהסיפורים האלה
שהצליחו לגבור על כל המכשולים,
למרות ש...
ועל אף ש...
מתבלבלות לי המילים -
אני יודעת שזו תקווה מטופשת,
אבל הלב שלי
לעיתים הוזה.
רציתי שבספר של החיים שלנו
יהיה כתוב באותיות גדולות:
"חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה."
היום, עלה בי פחד,
כשיצא לי קצת לחשוב,
אני מפחדת ששכחתי
איך זה לאהוב.
אני מפחדת ששכחתי
איך זה לאהוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|