[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה בצבא
/
סיפור ליונתן

"אני חושבת שאני חולה", אזרתי את האומץ ואמרתי ליונתן ערב אחד,
אצלו בבית, ככה סתם. "נו, את זה תמיד ידענו, לא" הוא חייך אליי
בשובבות. חייכתי חצי חיוך ושתקתי. סוף סוף אני חושפת את עצמי
בפני מישהו והטמבל רואה סקס והעיר הגדולה ולא טורח להסתכל עלי
אפילו.
"יש לי מין מחלה כזאת...אה.. לא בגוף, כלומר מחלת נפש, כאילו
אני לא חולת נפש, זה פשוט אה.. אתה מבין, נכון?" אמרתי בהיסוס,
מתחרטת יותר ויותר על הנסיון הכושל הזה להיפתח, להיות מובנת.
כשהתחילו הפרסומות הוא נפה אליי את מבטו. "מה זאת אומרת מחלה
בנפש?" שאל. "טוב לא בדיוק חולה. זה יותר כמו מום שכזה, דפקט.
אני הופכת הכל לסיפורים. הכל סיפורים, ולפעמים גם סרטים." נדמה
היה לי שסוף סוף הצלחתי ללכוד את תשומת ליבו. "מה זאת אומרת?"
שאל, מבולבל במקצת. "הנה, אנחנו יושבים ומדברים", ניסיתי
להסביר, "ובשבילך זאת סתם עוד שיחה איתי, קצת מוזרה אבל שיחה,
ובשבילי זה סיפור. אני רק חושבת איך אני אתחיל אותו, ואיך
אסיים. ומי תגלם אותי בסרט. ואיזה שיר סוחט דמעות ייתנגן ברקע.
כל דבר שקורה יונתן. פעם בכמה זמן, כשנוחתת עלי המוזה, יוצא גם
שיר. "וואו, זה ממש עמוק", הוא בהה בי במשך שניות ספורות, ואז
התמקד שוב בסקס והעיר הגדולה. "באמת, זה מקסים", אמר לפני ששקע
סופית, ואני כמעט החטפתי לו סטירה.
מהרוהרת, צעדתי בחזרה הביתה. זה יהיה בערך אמצע הספר, ציינתי
לעצמי. תחילת הקונפליקט, שבו הגיבורה, שהיא כמובן אני, (הרי
מדובר בספר אוטוביוגרפי, וגם ארס-פואטי, ועוד כל מיני מושגים,
נראה כבר) מבינה שהיא לא מובנת. עוד כמה עמודים והעניינים
יתחילו להסתדר. הספר שכתבתי למגירה יתגלה על-ידי עוזרת הבית
שלי, (שהיא במקרה גם מרצה לספרות ומוציאה לאור), במהלך נקיון
לפסח. (לא אמין במיוחד, ציינתי לעצמי. נעבוד על זה). בסרט
שמבוסס על הספר יושמע איזה שיר עצוב אבל שמח, שיר על בדידות אך
עם זאת אופטימי. אולי משהו של הביטלס?
בעודי עומדת בכניסה הביתה ומחפשת בתיק אחר המפתחות, יונתן
התקשר. "חשבתי עכשיו על מה אמרת", פתח, מהסס מעט. "אז זה אומר
שאת כל הזמן כותבת סיפורים? רגע, גם אני בסיפורים שלך?" שאל.
"יונתן", אני עונה, שמחה מההתעניינות שלו. "זה הרבה יותר גרוע
ממה שאתה חושב. הכל אצלי סיפורים. כל דבר שקורה לי הוא התחלה
של משהו, או אמצע, או סוף. בעיקר התחלות. יש כל כך הרבה מהם,
שאין סיכוי לכתוב את כולם. הם יושבים לי בראש, מתפלשים בעצמם,
מחכים בסבלנות. ואז ברגע מסוימים ונדירים של רגש, הם כמו
פורצים ממני. מחכים לבכי, לעצב. הם זורמים ממני והלאה. עם
הדמעה הראשונה, היידים רועדות, תרות אחר העט, הנייר. אני כותבת
סיפור".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברחבה שלפני הר
המנוחות מוצב
שלט
"החניה לאורחים
בלבד"

חוצפה!





משה ז"ל


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/07 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה בצבא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה