היום בבוקר רציתי למות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. קמתי
בבוקר עם בחילה שלא הייתה קרובה לעבור. בחוץ היה חמסין אבל אני
רעדתי מקור. מסוג הבקרים שאתה פשוט רוצה לשכוח. איפה הייתי רק
36 שעות קודם? איפה עמדתי אז?
גאה, שמח, מאושר, אחרי שבעה משחקים אומללים הגיע הניצחון
המיוחל, ונוכחות של רבבת צהובים עשתה אותי מאושר. קהל חזק,
דוחף, תומך, מעודד, ולמרות שהקבוצה במקום האחרון - עשרת אלפים
צופים, ולא מעט בזכותם ובשבילם הגיע הניצחון.

התחילה העצרת בערב, וכשאכלנו התגלגלה שיחה. גם למחרת באוטו,
בדרך לבסיס. פתאום הבנו שאנחנו מיעוט, זן נכחד. הנבלות שוב
הרימו ראש. בעיר הקודש תל אביב אנחנו עוד רוב, אבל באיליה
קפיטולינה כבר לא. בעצם אף פעם לא. והנה שוב צצות כרזות ההסתה
החולניות.

בערב, לפני המשחק, שוב אותו הדיון המתמשך על הקהל הכי טוב
בארץ, שירן כמובן משוכנע שהם-הם הכי טובים בארץ, סבאג ואני
מתבצרים ומביאים את הדוגמה החיה מהמשחק האחרון. ואז ואז
ואז...

ואז קמתי הבוקר, ומשהו בתוכי נשבר. עם כל האהבה וכל ההערצה
והשבתות השלמות שזה מילא אותי, והאושר המיוחד הזה, שאין שני
לו, ובכל זאת, אפילו שזו לא הקבוצה שלי, ידעתי שמכאן והלאה זה
כבר לא אותו הדבר. טיפת התמימות האחרונה, הילדותית, נעלמה,
וכבר לא תשוב.

לא, אין לי יותר מה להתווכח עם שירן, זה יהיה חסר טעם. גם אין
לי מה לשאול אותו מה ז'בו היה חושב על ההתנהגות הזו, או מה
המלך שלהם, בגין, היה אומר.

היום אפילו השמות האלו כבר לא אומרים להם כלום.