זה די קשה, להתחרות בטייס. הם טובים, הטייסים. הטובים לטייס.
הם גבוהים, יפים, מצחיקים, מוכשרים, עושים כסף טוב, והרי רק
התואר "טייס" עושה את שלו...  באמת שלא צריך יותר כלום. ועכשיו
לך תתמודד מול זה. ומול האמרה הישנה והמעצבנת, כי זה סבבה
שהטובים לטייס, אבל למה הטובות לטייסים?

למיכל יש הפנים היפות ביותר שאי פעם ראיתי. כאילו לפי הזמנה,
היא כל כך יפה, וכל כך עדינה, וכאילו כל פרט בפניה עוצב בידי
אמן על פי הזמנה - האף הקטן והחמוד, מפלי השיער הזהוב, ומעל
לכל העיניים הירוקות העמוקות, שהובאו לידי שלמות עם המשקפיים
שמסגרו אותן... הפנים האלוהיים, הגוף הנהדר, ויותר מזה, המבט
החולמני הזה, שמשדר שלמות ומושלמות ואושר, שאי אפשר להישאר
אדיש... כאילו קראו לה יערה, כאילו מתוך ספר.

ואז שיחה אחת עם מעיין, ופעם אחת שבה מיכל באה למלא מים,
והתמונה האמיתית נחשפת, ואתה מגלה על עצם קיומו של הטייס, ואז
אתה יכול כבר להתחיל ולאכול את הלב בכפית מפלסטיק, ולרצות,
באמת לרצות למות, כי הנה מתחיל לו שוב המלכוד שלך, ואיכשהו
מיכל מצטרפת לרשימה הארוכה והמכובדת הזו, ואין בכלל ספק שהיא
מסוגלת לכבוש את הפסגה ולו רק במבט, ושוב אתה מנסה להבין איך
זה שהיא לא יכולה להיות מושלמת, ואם היא כבר מושלמת אז היא
בלתי ניתנת להשגה, שזה גרוע לפחות כמו בלתי אפשרית מבחינה
גברית, אבל הרבה יותר כואב כי אתה יודע שמישהו אחר השיג אותה
לפניך, ואז פתאום היא כבר לא מושלמת כי היא מחוץ לטווח ואז
בכלל מה הטעם?

והאגו, כמה שזה כואב לאגו, לקבל את זה שיש מישהו שלא תוכל
להתעלות מעליו... ממש כאילו טייס הקרב השנוא שלה, זה שמעולם לא
פגשת, עשה לך חיסול ממוקד לאגו.