"בוא, שב. ספר לי מההתחלה איך הכול התחיל."
"אתה גם ככה לא תאמין לי..."
"איך אתה יודע למה אני מאמין ולמה לא מאמין?"
"רק להיזכר בזה עושה לי בחילה, יש לי שוב עור ברווז. בבקשה,
לא, אני מתחנן בפניך. אתה לא יודע מה עברתי."
"כריס, אנא ממך, תירגע. אתה רוצה אולי משהו לשתות? קפה, תה,
וויסקי? כל דבר, אל תתבייש."
"אין שום בושה, ממתי אתה בכלל נהיית חבר שלי, אה?! איפה היית
עד עכשיו לכל הרוחות?!"
"אתה שוב משתגע. אל תתפרק, אני פה אתך."
"לך תזדיין, אתה יודע מה? לא צריך את הטובות שלך ולא של אף אחד
אחר. שלוש שנים מחורבנות לא שמענו ממך. חצי שנה הייתי מרותק
לבית החולים, אפילו ביקור... עזוב ביקור, צלצול לא שמעתי ממך.
אבל הנה פתאום משהו השתנה. בלי שום הודעה מוקדמת אתה מזמין
אותי אליך, חושב לעשות עליי את התרגילים המלוכלכים שלך. או,
אבל כמה שאתה טועה, אני לא הפראייר היומי שלך. אני לא אחת
הזונות שלך שאתה יכול  פשוט לזיין אותי בתחת. אז פשוט תוותר.
אני זז מפה!!!"
"אוי, כריס, אתה חייב להאמין לי, זה לא היה בכוונה. עשיתי את
זה בשביל לעזור לך, הם איימו עליי. אתה לא מבין?"
"לשלוח אותי לשם, איך היה לך לב? היינו החברים הכי טובים. לא
כמו השאר, הם היו סתם חארות. מהם אני לא מצפה לכלום. אחד הומו,
השני קמצן מניאק. שלא נדבר על ג'ון האינטרסנט. אתה זוכר את
התקופה שהייתה לו חברה? איזו תקופה מחורבנת, אבל איך שהוא נפרד
ממנה בשביל לזיין כוס חדש ישר הוא נזכר בנו. אבל אני לא שם
עליו ולא על אף אחד אחר קצוץ. כי כולכם אותו הדבר. אבל ממך אני
הכי מאוכזב. אתה בגדת בי. את הסכין הכי חדה נעצת בי. אין לך
לב?! איך, אני פשוט לא מבין איך הסכמת לעשות כזה דבר??? אה?!"
"זה לא מה שאתה חושב, כריס. תן לי להסביר לך..."
"כן, בטח, להסביר. אין מה להסביר, הכול גלוי ומובן, אבל אל
תדאג, אני אסדר את העניניים שלי לבד, כמו תמיד. כרגיל נשארתי
לבד."
"אולי פשוט תשתוק לחמש דקות עלובות, שאוכל בעצם להסביר לך מה
קרה? הם תפסו אותי גם כן ועינו אותי. הם אסרו עליי לבקר אותך.
אבל יום אחד הרוסי, אוי, רק עצם זה שאני אומר 'הרוסי' עושה לי
צמרמורת, שכח לנעול את הדלת. אתה יודע כמה שהוא גדול וחזק הוא
לא כל כך חכם. הוא לא שם לב שהצלחתי לפרוץ את האזיקים..."
"מה, אתה אידיוט?! זה נשמע לך מציאותי? לברוח ככה מהרוסי?
בחיים לא, אני מוכן להמר על נשמתי שאתה מבלף. אין מצב שהצלחת
לברוח משם בלי שום נזק ובלי שכמובן הרוסי ישים לב."
"אל תקטע אותי, אם היית נותן לי להמשיך את המשפט היית מגלה
שבסופו של דבר הם הרגו אותו בגלל הבריחה שלי. אתה יודע שדבר
ראשון אחרי הבריחה שלי ישר באתי לבי"ח. אבל כבר לא היית שם.
הייתי בטוח ששחררו אותך. חיפשתי אותך בכל המקום הארור הזה.
כריס, אמרו לי שאף פעם לא היה שם מישהו שמתאים לזיהוי שלך. אתה
חייב להאמין לי. אני באמת אוהב אותך, אתה החבר הכי טוב שלי.
אני מוכן למות בשבילך, אתה לא מבין את זה?!"
"אתה מצפה ממני לבכות עכשיו או מה? נהיית כוסית, מה?"
"זה אומר שאתה מאמין לי?"
"אני לא יודע מה זה אומר. אני פשוט לא מבין. למה עשיתם את זה
מהתחלה!!! היינו כולנו חברים טובים, פחות או יותר. עזוב, לא
משנה, אני חייב ללכת. יש לי ישיבת צוות. גם ככה הם לא מבסוטים
ממני שם, הם טוענים שמאז כל האירוע הזה השתניתי. לפעמים אני
חושב שהם צודקים. אני בעצמי כבר לא מכיר את עצמי."
"טוב, אני אספר לך מה קרה. למה בכלל תפסו אותך ועינו אותך
למוות."
"או, סוף סוף משהו שמעניין אותי לשמוע. נו, נו... תתחיל, "חברי
הטוב"."
"אז בעצם, מה אתה זוכר אחרי שהתעוררת בבית חולים?"
"חוץ מהפלשבקים של הרוסי שמרביץ לי מכות מוות, לא הרבה."
"טוב, אז ככה. לפני שחטפו אותך ליער של הרוסי היית בתחנת
המשטרה לגבי מישהי שאנסו והרגו אותה, ולא הבנת בכלל מה רוצים
ממך. היית בטוח שיש טעות והתבלבלו בינך ובין מישהו אחר, אז
הבחורה הזאת נאנסה על ידינו ואז הרגנו אותה. אני כל כך מתבייש,
וכועס על עצמי, שערי הגהנום רק מחכים לי עכשיו, אבל עזוב את
הקטע הזה, מה שלא יקרה זה יגיע לי."
"רגע, רגע! אתם עשיתם את זה? בגללכם כמעט זרקו אותי לכלא?! יא
זונות, דפקתם לי את החיים."
"כן, זה אנחנו. ואז בתור סיום הבדיחה החלטנו להפליל אותך בזה.
שתלנו חפצים שלך אצלה בבית. גרמנו למשטרה לחשוב שהייתם חברים
ושרבתם על משהו ואז יצאת משליטה ועשית מה ש"עשית". ואז בשביל
סיום חטפנו אותך... ואת השאר אתה כבר יודע."
"מה אתה מצפה ממני שאני אגיד? אה?! לא, אני בשוק. כמה זמן
תכננתם את זה? ואני לא מבין איך זה שאתה גם חטפת מכות אחר כך,
לפי מה שכמובן אתה מספר לי."
"אה, זה פשוט, כריס. אני החלטתי להודות בהכול למשטרה, אבל זה
היה כבר מאוחר מדי. הם תפסו אותי גם כן וגם את זה אתה יודע איך
נגמר."
"עשיתם את זה משעמום?"
"כן. אבל אל תרגיש מקופח, אתה לא היחיד שעשינו לו את זה. זאת
אחת הסיבות שהרגשתי שאני חייב להפסיק עם זה."
"אה באמת נחמד מצדך. לכמה אנשים הרסתם כבר את החיים? אתה יודע
מה? אל תענה לי בכלל. עזוב. אני בכלל לא יכול להמשיך עם הדו
שיח הפסיכופטי הזה. רגע, שתוק שנייה. אני שומע קול של צעדים.
זה מתקרב. אתה מצפה לאורחים? זה מתקרב. מה זה? אתה לא שומע את
זה? מה זה? אני שומע אותם מאחורי הדלת. הם מתכננים לפרוץ לפה,
אנחנו מוכרחים להתחבא, אבל איפה?"
"תפתח את הדלת לאט. אני לא רוצה להבהיל אותו. צריך להיכנס לאט
לאט. הוא יעמוד במקום הרגיל שלו, מול המראה וימשיך לדבר
לעצמו."
"מסכן, כריס, אין לו אף אחד בחיים שלו. ממציא לו חברים ומעשיות
מטופשות. טוב, אני מוכן."
"לא, תעזבו אותי. ג'קקקקקקק! תעזור לי, אתה שוב בוגד בי, אל
תיתן להם לקחת אותי לשם. זה כואב."
"כריס, תשתוק. אנחנו לוקחים אותך לרופא, תפסיק להיאבק בנו.
איפה לעזאזל השוקר. תהמם אותו, ככה יהיה לנו קל יותר. מייקי,
אני מרחם על הבחור המסכן. כל היום יושב פה וכל פעם מחדש מספר
לו את אותו סיפור. מסכן."