כשהגוף שלך בוגד בך, לא נשאר לך דבר לעשות.
אתה חלש ומיואש,
אתה כלום, אתה אוויר.
אפילו הגוף שלך לא קם להגנתך.

אין דמעות שיוכלו לבכות את הצער.
אין זעקות שיקרעו ללבות שיכולות להועיל לך.
אתה אוסף חיוכים ריקים, שם אותם בסלסלה דמיונית ולוקח אותם אתך
לכל מקום.
כולם נושאים פרצופים דאוגים, אבל אתה לא יודע באיזו זכות הם
לקחו על עצמם את התפקיד הזה.
מי אמר להם לבכות? לכעוס? לרטון? אפילו מי ביקש מהם בכלל לעמוד
לידך?
הם אומרים שהם אוהבים. אבל אתה לא מרגיש את זה. אתה מרגיש רק
חלל שנפער בך, עד כדי כך שהוא מאיים לבלוע אותך.

אתה יכול לעבור את הכביש אפילו בלי להסתכל. מה זה משנה אם
מכונית תדרוס אותך?
מוטב לכולם שהיא תדרוס, לא?
אתה יכול אפילו ליפול מכיסא שישבת עליו.
מה זה משנה? במקרה הכי גרוע, תמות.

הכי נורא מכל הסיפור הזה, זה הרחמים העצמיים שגורמים לך לבכות
בין בדיקה לבדיקה.
ואולי הכי נורא זו האדישות הזו שמאיימת לחדור לך לנשמה.
הרי אתה כבר מזמן הפסקת לחיות באמת.
אתה לא בטוח אם זה היה בין הצילומים האלו לתור של הרופא הזה...
אבל אתה יודע שאיפשהו שם זה קרה.
השארת את עצמך מאחור, ועכשיו אתה משחק בפירורים, ובמסיכות
כמובן.
אחת לכל מקום.
לבית, למשפחה, לחברים, לביה"ס, לעבודה, לתנועה...
המסיכה כל כך מכוערת שאתה לא רוצה להביט במראה.
מצחיק שפעם חשבת שהמעטפת הזו יפה.

החום עוד לא ירד.
אתה רוצה לישון, יודע שבריחה זמנית יכולה להקל. או יותר נכון
אתה רוצה לדעת את זה. כי אתה יודע שאתה גם לא בדיוק כבר ישן
בלילות.
כלומר, אתה נמצא במיטה. רק שמה שאתה עושה שם לא נחשב לשינה
בדיוק. יותר בהייה והמתנה נצחית.

אבל זו לא המתנה נצחית, אתה יודע.
אתה מחכה לתוצאות של הבדיקה הבאה, כמובן!


די, זה כל כך פתאטי.


איפשהו אתה חושב לעצמך שהיה לך פעם חוש הומור. במקומו עכשיו
הציניות מככבת.

אתה נמצא במצב תמידי של בכי, וכבר לא מכאב. הכאב הוא מצב שגרה
ממכר. גם אם לא כל כך כואב, אתה מחפש להרגיש.

כלום לא מרגיש לך קרוב.
קר לך כשלכולם חם, אתה עייף כשכולם נמרצים.
אתה פשוט נטל, מחלה מדבקת כשמדובר במצברוח.

המקום שלך נשאר שמור, אבל אתה כבר לא רוצה לקחת אותו בחזרה.
למה שתעשה את זה? זה מי שהיית פעם.
עכשיו אתה חסר שם, חסר תווים, חסר פנים.
אתה עוד אחד.
והרופאים דואגים שגם תרגיש כך.
שתבין עד כמה אתה לא מעניין אותם או שמה שקורה לך בכלל לא אמור
לקרות לך. הם לא יודעים שאתה עוד צעיר ושעוד לא חווית אלף
חוויות שהיית אמור לעבור. הם לא יודעים שאתה כבר מפחד לחלום
בלילה, כי אולי זה אף פעם לא יתגשם.
וזה לא מעניין אותם שהם לא יודעים.
מבחינתם אתה גוף פגום שיש לטפל בו. וגם זה תלוי במצברוח ובמצב
החשבון בבנק.




ילד, תשים קצת את הרגשות בצד.
תנסה לנוח, ותהיה בסביבה שמחה.
לא, זה לא מזויף.
מחלה, עוברת.
ואם היא לא עוברת, כדי שתמקם את עצמך הכי בנוח שאתה יכול בעור
החדש שלך, במקום להמשיך לבכות.
מותר לך לעשות מה שתרצה, אך אל תשכח שהתפקידים שהאנשים בחיים
שלך לקחו על עצמם לא מובנים מאליהם.
הם יכלו לנטוש אותך ברחוב, ככה, חולה.
ואז היית גם חולה וגם נטוש.
ואם זה עדיין לא חוקי לנטוש אותך, תראה שהם שם בשבילך.
תמצא את פינת האור.
כי את פינת החושך אתה תמיד יכול למצוא, בלי עזרה ובלי כלום.
ומותר לך לבכות, אתה כבר ילד גדול.
עושה מה שבראש שלו.
ואפילו חולה בעצמו.

אז תהיה בריא!