הרמתי את השפופרת וחייגתי לפיטר.
רציתי לבקש שיבוא לקחת אותי אתו... לפני שהם ייקחו אותי
אליהם.
אחרי שלושה צלצולים ענתה לי טינק המזכירה.
היא מסרה שכל הנסיעות מבוטלות לאלתר כיוון שלפיטר אבד הצל והוא
בחיפושים.
אז עליתי על שביל האבנים הצהובות בדרך ללשכת הקוסם. על השער
היה תלויה מודעה: "הקוסם יצא לגמלאות, לפניות יש לפנות לפיית
המשאלות."
הדרך חזרה היטשטשה ונהייתה שחורה.
האבנים הצהובות הפכו למשטח קרח ואני נפלתי.
ניסיתי לעמוד על רגליי אבל הקרח היה חלק מדי ומעדתי בכל פעם
מחדש.
פתאום הוא הופיע עם זוג מחליקיים נוסף בדיוק במידה הנכונה, נתן
לי יד ועזר לי לנעול אותן.
משם המשכנו להחליק רק שנינו, יד ביד, במישור ורוד של אושר...
אט אט הרגשתי איך אחיזתו בי דועכת עד שהרפה ממני לגמרי וגנב לי
את הנעליים.
ואז הופיעה יד חמה ומשכה אותי למעלה. היא השכיבה אותי במיטה
ופרשה מעליי שמיכה.
"את צריכה להבין שאת גדולה מדי לאגדות כאלה", אמרה.
ביקשתי ממנה שתמשיך לספר לי רק עוד קצת, ניסיתי להסביר לה שאני
בכלל לא עייפה.
אבל היא רק נשקה לי במצח, כיבתה את האור והלכה.

ועכשיו, מה אני עושה?