פלורה! גברת פלורה! תתעוררי, מה יש לך? את לא רואה שאני גוסס?!
איך כבר לא אכפת לך? אני, שהייתי החבר היחידי שלך בחודשים
האחרונים וככה את נוטשת אותי? אני, שהייתי שם כשכל האחרים לא
היו, אני שהייתי עד לכאב שלך, ללילות הרבים שבהם בכית ואף אחד
אחר בכלל לא ידע כמה את באמת עצובה? נו פלורה!!! כשממש רצית
יכולת לשמוע אותי ועכשיו? עכשיו את ישנה ומחייכת, כשהאידיוט
הזה לידך מחבק אותך. איך את יכולה לסלוח לו אחרי מה שהוא עשה
לך? להזכיר לך שבגללו בכית וכבר כמעט ולא רצית להמשיך? חבל
שהאידיוט שלך לא ראה אותך שבורה כמו שאני ראיתי. ראיתי אותך
עומדת מול המראה ומביטה בעצמך בשנאה, בבוז, ואז נופלת על הרצפה
בבכי שובר לב. זה קרה מיד אחרי שגילית את האמת, וזה המשיך כך
כל לילה, במשך ארבעה חודשים שלמים. צעקת על עצמך שאת טיפשה
ולעולם יותר לא תסמכי על אף אדם בעולם הזה. "כולם שקרנים",
צעקת לאוויר ושברת את כדור הבדולח שהוא קנה לך בסין. "אהבה
סגורה ובטוחה?!" צעקת, וקולך הדהד בחדר הקר של שלהי חודש
פברואר. "חה, אידיוט! רוכלת זקנה בשוק ששכנעה אותו לקנות את
הכדור עבור זו שהוא אוהב? שקרן! אמרה לו שהכדור יעזור לו ללכוד
את אהבתה של האישה שלו לנצח, אהבה סגורה ובטוחה. מעניין אם הוא
קנה את הכדור באיקיאה, השקרן הזה." כן. אני זה שראיתי אותך
באותו לילה קר, כשעמדת מול המראה בכותונת טורקיז מסטן והשפרצת
על עצמך בושם, בריח פרח היסמין. לפני שהאמת נחשפה בפנייך.
חיכית לו כמה שעות והציפייה לא נתנה לך מנוח. "נו, איפה הוא?"
שאלת את עצמך והסתכלת ללא הרף בשעון מעל המיטה שלך, זה שנראה
כמו חצי ירח המוקף ב-12 כוכבים. השעון שהוא כל כך לא אהב בפעם
הראשונה שבה הוא נכנס לחדרך. הוא צחק עלייך ואמר שזה שעון של
ילדים. במקום להראות את השעות האמיתיות הוא מראה כוכבים. את
התיישבת על המיטה וסיפרת לו שזאת המתנה שקיבלת מאימא שלך לכבוד
יום הולדתך השביעי. לפני שהיא נתנה לך את המתנה היא ביקשה ממך
לצאת אתה למרפסת כדי לצפות בכוכבי הלילה. היא הצביעה על השמיים
ואמרה שעבור כל שעה בחייו של האדם, יש כוכב תואם בשמיים. בצורה
זו, יכול האדם להתבונן בשמי הלילה בסוף חייו כשכל כוכב מזכיר
לו את שעותיו היפות ביותר ואת שעותיו הקשות ביותר. הבושם הספיק
להתנדף מגופך והוא עדיין לא הגיע. הברשת את שערך השחור והחלק
והתחלת לרקוד עם עצמך בחדר. החלון הגדול היה פתוח לרווחה
והכניס את כל הלילה החורפי והקסום אל תוך החדר. למרות שהיה קר
בחוץ וירד גשם, לא היה לך קר. פתחת את החלון והזמנת את החורף
להתארח אצלך, בין ארבעת הקירות עם טפט הפרחים הכחולים. את
סירבת להתלבש. לא הפסקת לחייך והלחיים שלך בערו כמו שתי להבות
אש. היה נדמה לי שאת מאוד מתרגשת, כי הלכת הלוך ושוב בחדר
והתאמנת על המראה. קראת לה בשם של האידיוט ואמרת לה שאת חייבת
לספר לו משהו. ליטפת את הבטן וסיפרת למראה שזו הפעם הראשונה
שהבטן שלך חמה, רותחת מרוב שמחה. "קשה לתאר את ההרגשה הזו",
הסברת לה. "זה משהו שצריך לחוש אותו. גם אני לא הבנתי על מה
כולם מדברים. פרפרים בבטן, לבבות משורבטים על כל פיסת נייר
שבהישג יד, גיחוכים בלתי פוסקים. צחקתי עליהם בציניות והסברתי
להם שקלישאות מסוג זה פשוט לא עובדות עליי. מבחינתי זו עוד
אשליה שהמוח האנושי יוצר כדי לתבל לאדם את החיים." ניגשת לחלון
הפתוח ונשמת את האוויר הקר. ראיתי אותך מפנה את הראש לכיוון
השמיים ומתענגת על הכוכבים הרבים שהביא אתו הלילה הזה. המחוג
הגדול בשעון הירח נח על הכוכב ה-11. את החלטת להתאמן בפעם
האחרונה לפני שאת אומרת לו, הרי מעולם לא הוצאת את המילים האלו
מפיך בעבר. בדיוק כשהתחלת בחזרה האחרונה, ככה לפחות הבטחת
לעצמך, הוא נכנס לחדר. זרקת את המברשת על הרצפה וקפצת עליו.
חיבקת אותו חזק חזק ונישקת את עיניו, את לחייו, שפתיו, אוזניו,
צווארו, ליטפת את כפות ידיו הקרות, קירבת אותן אל לחייך הימנית
ונישקת אותן ללא סוף. הורדת מעליו את מעיל הקורדורוי הירוק
והתחלת לפתוח את כפתורי חולצתו. כפתור ראשון נפתח ואז מיד
נשיקה בפיסת העור הקטנה שנתגלתה והיוותה חלק קטן, דגימה,
מכולו. המשכת כך גם לגבי הכפתור השני והשלישי עד שנעצרת
בפתאומיות. "מה זה הריח הזה?" שאלת אותו, ואלו היו למעשה
המילים הראשונות שאמרת לו מהרגע שבו נכנס לחדרך. "זה מריח כמו
בושם של אישה, אבל  זה לא מריח כמו אחד הבשמים שלי. לא. זה לא
הסגנון שלי. לא. אני פחות אוהבת בשמים פירותיים, אתה יודע את
זה."
ראיתי אותו עומד ושותק, כשהוא לוקח נשימה עמוקה. "תגיד, איפה
היית עכשיו?" שאלת אותו. "בבקשה, תגיד לי שזה לא מה שאני
חושבת..." הוא חייך והרגיע, "תירגעי, שובי, זאת רק המלצרית
המגושמת ההיא מהפאב. ישבתי עם חברים שלי על בירה וכשקמתי לעזור
לה עם המגש היא מעדה עליי. זה הכול. הבושם הזול הזה הוא שלה."
האידיוט התנצל ואמר שהוא חייב להיכנס למקלחת, שבאמת אפשר להריח
עליו את כל המקומות שבהם היה במשך היום. את התיישבת על המיטה,
כשהפרצוף שלך מכווץ מכעס וחיכית עד שדלת המקלחת נסגרה. אז, קמת
מהר מן המיטה והתחלת לחפש ראיות בארנק שלו, ובכיסי המקטורן,
"רק כדי להיות בטוחה", אמרת לעצמך. הראשון שנפל קורבן לחיפוש
הפולשני שלך היה המקטורן הירוק. בכיס הימני שלו הייתה סוכריית
מנטה באריזה אדומה, וטישו ישן שנשכח שם ובכיס השמאלי היה מצת.
אחרי שראית שאין שם שום דבר מפליל עברת לקורבן הבא - הארנק.
האצבע שלך ניסתה להזיז כמה שטרות של 100 שהיו בדרך שלה, ואחרי
שטיילה במדור של הכסף הקטן היא נעצרה בפתאומיות. את הוצאת משם
פתק מקומט, קצת קרוע ודהוי אבל הראיה הייתה שם, שחור על גבי
לבן: "תתקשר אליי, שירה 052-6598035". "מה? מה זה?" שאלת את
עצמך ולא ניסית להחזיר את הראיה למקומה. כשהוא יצא מהמקלחת,
לבוש בחלוק הכחול שלך חיכית לו על המיטה עם הפתק.
"מה? עכשיו תגיד לי שהמלצרית המגושמת גם בטעות הכניסה לך לארנק
את הטלפון שלה, אה? או שאולי זאת בכלל לא מלצרית אלא איזו
מישהי אחרת?" צעקת עליו וקרעת את הפתק, "וחוץ מזה, מי בימנו
רושם מספר על נייר? מה? שכחת שקיימים פלאפונים בעולם? באמת,
לפחות היית מנסה להסתיר את העקבות שלך..."
"טוב, אז ככה", התחיל להגיד האידיוט והתיישב לצדך, על המיטה,
עדיין בחלוק שלך. "זאת כן המלצרית. היא התחילה אתי וכשהיא
הביאה את החשבון, היא צירפה פתק קטן עם המספר שלה. זה הכול.
אני לא יודע למה אבל הכנסתי אותו לארנק שלי. הייתי שיכור. את
יודעת שאני עושה שטויות כשאני שיכור."
"משום מה קשה לי להאמין לך עכשיו. תסתכל לי בעיניים ותגיד לי
שוב פעם שלא קרה ביניכם כלום", ביקשת ממנו, כמעט בלחישה.
האידיוט ניסה להסתכל בעיניים הירוקות היפות שלך אבל לא הצליח.
הוא הסתכל על נקודה כלשהי בחדר וחזר ואמר שלא קרה כלום.
"חתיכת פחדן!" צעקת עליו, "אפילו אין לך את האומץ לספר לי את
האמת. כבר הספקתי להבין שאתה שקרן נורא!"
האידיוט הסתכל עלייך בפעם הראשונה, הרכין את הראש ואמר: "אני
מצטער. הייתי שיכור ולא ידעתי מה אני עושה. זה סתם היה קטע
מפגר כזה, את יודעת כולם שיכורים ועושים דברים מפגרים."
"אני רוצה שתלך מפה עכשיו", אמרת בטון רגוע בצורה משונה לנוכח
הגילוי הנורא ופתחת את דלת חדרך.
הוא יצא מהחדר, ובשנייה שהיא נסגרה התחילו הצרחות. "מטומטמת!
מטומטמת!" צעקת על המראה ונפלת על הרצפה, בוכה, כפי שעוד מעולם
לא ראיתי בן אדם אחר בוכה בכל חיי.
זה היה אז שהתחילו ארבעת החודשים בהם בילינו יחד. בימים
הראשונים עדיין לא שמת לב שאני נמצא אצלך בחדר. ביום החמישי,
כשנכנסת לחדר שלך בערב ונשכבת עם המעיל הרטוב שלך ועם מגפיים
מכוסות בבוץ על המיטה, החלטתי להתקרב קצת. כדי לראות אותך טוב
יותר. אולי בגלל שהיה חורף ולא כל כך הרבה דברים אכילים נתפסו
לי בקורים ובגלל שהייתי חלש, נפלתי. ניסיתי לרדת על אחד הקורים
שלי, עם הפנים לכיוון הרצפה, ואיבדתי את האחיזה שלי בו. נפלתי
על כף היד שלך. בהתחלה חשבתי שאת לא מרגישה אותי עלייך, כי
המשכת לבהות בתקרה ולמלמל לעצמך דברים, אבל אז ראיתי את הראש
שלך מתקרב. העין הימנית היפה שלך הייתה כל כך קרובה אליי עד
שכמעט נגעה בי. את שלחת אצבע ונגעת באחת מהרגליים שלי והתחלת
לצחוק. "היי עכביש, מה אתה עושה פה?" שאלת אותי והופתעתי מאוד
שאת לא מפחדת ממני, כי בדרך כלל בנות המין שלך צרחו כשראו
אותי.
ניסיתי לענות לך, אבל הקול שיצא ממני היה כל כך קטן לעומת
קולך, כך שמלכתחילה לא היה סיכוי שתשמעי אותי.
"תירגע עכביש", אמרת, "אני לא באמת מצפה שתענה לי. סתם מוזר לי
לראות עכביש בחורף. בדרך כלל כל הטפילים מגיעים כשחם."
"טפילים?" אמרתי לך בלי לקבל את תגובתך, "אני לא נחשב לטפיל,
אני אוכל אותם, את כל היתושים המעצבנים האלו שניזונים מהדם
שלך, הם הטפילים האמיתיים!"
"אל תדאג, אני לא אפגע בך, אין לי בעיה עקרונית עם עכבישים",
אמרת והעברת אצבע על הגב שלי.
רציתי לומר לך שאני מבין את כל דברייך. שאני לא סתם עכביש על
הקיר כמו כל העכבישים האחרים. שאני חייתי את כל חיי ליד בני
האדם, על הקירות שלהם, טווה את קוריי בשקט על רקע החיים שלהם.
שהקשבתי לכל המילים שאי פעם נאמרו לידי עד שהן החלו להיות
מובנות, אפילו לעכביש חום קטן כמוני. אבל את לא הבנת אותי. לא
היית מודעת לעובדה שגם לעכבישים על הקיר יש מחשבות וחלומות
ושפה שלמה משלהם.
מאותו לילה ראשון שהכרת בקיומי לא נפרדנו. כל לילה, כשנכנסת
למיטה, החלקתי אלייך למטה, כדי להתרחק קצת מהטפט הנורא על
הקיר, ובזמן שישבתי על כף ידך, סיפרת לי את סודותייך. לא היה
אכפת לך, כי חשבת שאני סתם עוד עכביש שלא מבין. סיפרת לי על
הפחדים הנוראים ביותר שלך בתור ילדה, על הגברים השונים בחייך,
על המשמעות של החיים בעינייך ועל החלומות שלך. מובן שחלק ניכר
מן השיחות שלנו הוקדש לאידיוט שלך, וניסיתי לרמוז לך שאני לא
רוצה לשמוע עליו על ידי כך שטיפסתי על הקור שלי וחזרתי להשקיף
עלייך מן התקרה.
בלי ששמתי לב, עברו להם אותם ארבעה חודשים אתך. בחודש הראשון
בכית הרבה וחשבתי שכבר לא תצאי מזה, מן העצב הנורא שאפף אותך
והסתיר מן העולם את החיות הנפלאה שלך. אבל בהדרגה, ראיתי שהברק
חזר לעינייך ושאת נראית כמעט שמחה. התחלת לחייך יותר ושנתך
הפסיקה לנדוד. והנה, בדיוק יום אחד אחרי תום התקופה הקסומה
שלנו, הוא חזר. האידיוט שלך. בהתחלה סירבת לפתוח בפניו את הדלת
אבל אחרי ששמעת אותו בוכה מעברה השני, החלטת לפתוח לו. להיכנע.
הוא חיבק אותך ואמר לך שאת אהבת חייו ושלעולם לא יפגע בך יותר
אם רק תסכימי להיות שלו. את הסכמת. פשוט וכך. כאילו כל הארבעה
החודשים האחרונים היו חסרי משמעות בעינייך, כאילו מעולם לא
סיפרת לי עד כמה את שונאת אותו ואיך לעולם לא תסלחי לו. באותו
יום הוא נשאר לישון אצלך בזמן שאני חזרתי להיות העכביש הסתמי
על הקיר, הרקע של החיים שלך. נשארתי על הקיר וחשבתי איך אוכל
להרוג אותו, את האידיוט השקרן שלך, אך הוא הקדים אותי.
היום בבוקר, כשעוד ישנת, הוא התעורר כדי להכין לעצמו קפה. ברגע
שהוא יצא מן החדר החלטתי לרדת אלייך, להיפרד. "הגיע הזמן שאני
אמצא לעצמי קיר אחר", לחשתי לאוזנך. חשבתי שאולי תתעוררי
ותביני שזה אני לידך אבל המשכת לישון. הבטתי בך בפעם האחרונה
והתחלתי לטפס בחזרה על הקיר לכיוון החלון כשהוא חזר. הוא הניח
את הקפה על השידה והתקרב לקיר, אליי. ניסיתי להסוות את עצמי על
אחד מפרחי הטפט הכחולים שלך אבל האידיוט היה נחוש להרוג אותי.
רצתי הכי מהר שיכולתי. כבר הרגשתי את משב הרוח החמה שחדרה לחדר
מבעד לחלון הפתוח. רצתי, חסר נשימה ואז זה קרה. הרגשתי את הכאב
הנורא נוחת עליי.

פלורה! גברת פלורה! תתעוררי. כואב לי ואני מחזיק מעמד רק
בשבילך, כדי לשמוע את קולך בפעם האחרונה לפני שאכנע לחשכה
הנצחית. נו פלורה!