16/1/05

אני לא מצליחה לכתוב
את האמת שבי
כי אני מפחדת ממנה,
כי אני מפחדת ממני.

זה מפחיד לפחד.

איך אתה לא שם לב שזה כואב לי
כשאתה נוגע בי?
איך אתה לא שם לב שזה קשה לי
כשאתה אוהב אותי?

אתה אוהב אותי כמו שאני
לא בטוחה שאי פעם
אני
אצליח לאהוב
אותי.

אני עומדת לפרוץ בכזה בכי
שלא תבין מאיפה הוא נפל עליך,
בדיוק כמו שאני לא יודעת
איך אני נופלת, ממני.

שמת לב פעם ש'כואבת' מתחרז עם 'אוהבת'?

אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך
אני אוהבת אותך.

כמו משוגעת בחדר מלא מראות - לא יודעת לאן ללכת,
פוחדת להיתקל ולשבור את המראה שממולי,
ואולי זו לא מראה בכלל,
אולי זה עוד קצה של
שביל
שיראה לי את ההמשך שלי
שלפעמים נראה קצת
אבוד.

בעיניים שלך אני יכולה לטבוע,
להביט בהן שעות
על גבי שעות על גבי
שעות,
אבל זה לא באמת נקרא לטבוע
כי תמיד אתה מציל אותי
בכזו אלגנטיות, בכזו אצילות,
כמו שאני יודעת איך להציל את עצמי
בדיוק בשנייה הזו לפני שאני
נופלת.

"למה את תמיד צריכה להגיע לסף כדי להבין שאת רוצה למעלה?"
והיא כל-כך חכמה שהיא שאלה אותך
את השאלה הזו כי את אף פעם לא מעזה
לשאול את עצמך אותה.

שמת לב פעם שהמילה 'משוגעת' מתחרזת עם 'פוגעת'?
אני מפחדת לפגוע בך
עם השיגעון שלי.
מפחדת שהשיגעון שבי יכה בך יום אחד
ולא תבין
לאן השפיות נעלמה לך פתאום.

כי לי היא נעלמה עכשיו. קצת.
אתה חושב שהיא תחזור?

קוקו!

טיק טק טיק
טק טיק טק טיק טק
טיק טיק טק
טיק טק טיק טק טיק טק טיק טיק טק.

אני אהיה בסדר, נכון?
נכון שאני אהיה בסדר?

זה כמו הסצינה הזו מ'כנפיים שבורות'.

"נכון לא נורא?
נכון לא נורא."

את בורחת מהבעיות הכי גדולות שלך
כי את מפחדת מהאמת הזו,
כי את מפחדת להתעורר ולגלות
שחזרת לאותה הנקודה שפעם הצלחת לצאת ממנה,
את פוחדת להבין שזו המציאות שבה את חיה,
ובה, בעצם, את לא חיה בדיוק.

לפעמים יותר קל לדבר לעצמך
בגוף שני.

שמת לב פעם שהפועל 'להישבר' מתחרז עם 'להתגבר'?

הצילו.
קשה לי ככה.
אני רוצה אחרת.

אני אעשה שיהיה אחרת.
אני אעשה.

אל תעזוב אותי, בסדר?
גם כשאני קשה עם עצמי
וגם כשאני לא מפרגנת לעצמי, כמו שאתה תמיד אומר.

אני כל-כך אוהבת אותך
ואני מבטיחה להשתדל
ללמוד איך
לחבק גם את עצמי
בכל הרגעים כולם.