שבע מארוחת הצהרים על חשבוני, הוא השתרע על הספה שלי.
"תרגיש בבית", אמרתי לו, כאילו יבין ויגמול לי על הכנסת
האורחים.
כאילו הבין, עצם את עיניו, והניח את ראשו הקטן על הבד הצהוב.
לאט לאט הלך ונעלם במחוזות אחרים, בממלכת החלום.
צפיתי בו ישן, גור חתולים קטן ישן אצלי על הספה הצהובה.
"תגיד", רציתי להעיר אותו ולשאול, "איך אתה לא מרגיש בודד?"
"איך זה שאתה מלא שמחת חיים צהובה ואני עומד לבכות תכף?"
אבל לא הערתי אותו. "תישן", אמרתי לו. "שיישן", אמרתי לעצמי.