שעת בין ערבים,  שקיעת החמה,
אט אל חוף גלים מתנפצים.
עומד הוא שחוח, מביט בדממה,
במוחו חולפים הרהורים נוגים.

זקן הוא מאוד, זרקה בו שיבה,
ערירי הוא, בודד, ללא צאצאים.
לכל שכניו יש משפחה,
כה אומלל הוא, אין לו קרובים.

השמש שוקעת, משתררת אפילה,
בחוץ אין איש, רק כלבים נובחים.
חג הוא היום, חגה של אומה,
משפחות חוגגות מסתגרות בבתים.

קריר בחוץ, רוח קלילה,
על החול מתיישב הוא, מביט בכוכבים.
כה בודד הוא, כמה למשפחה,
בודד הוא מאוד אף ללא ידידים.

"הו אלי," פותח הוא בתפילה,
"קשה לי להתבטא, חסרות המילים,
לו רק בערב זה לי משפחה,
הייתי הופך למאושר בברואים.

קשה הבדידות ביום חג ושמחה.
לא קל לאדם המרוחק מאנשים
לשבת בודד כך באפילה.
אכזר גורלם של יצורים גלמודים."