אולי זה הרגע היחיד שבו אני באמת שפוי כי בעצם רק אני יודע על
מה אני חושב ומה אני מרגיש ובמה אני לא מאמין ומה אני יודע.
והנה באה הדרך שאני הולך בה מתוך אמונה שלמה שכל מה שאני עושה
הוא בסדר מבחינתי.
וכנראה שלא כל כך מעניין אותי מה כל אחד חושב כי אחרי הכול זו
החלטה שלי.
והחיים שלי ואני אעשה בהם מה שאני רוצה.
לא חושב שלמישהו שאני לא מכיר ולא מכיר אותי יכולה להיות הזכות
להחליט מה יקרה אצלי בחיים במה אני אאמין ומה ההשלכות של
מעשיי.
אי אפשר לכפות עליי אחריות או משהו בדומה למעשיי כי אם לא
הייתי מאמין בהם לא הייתי עושה זאת.
אני לא פונה לאף אחד אלא מנסה לסגור קצוות כדי שאולי מישהו
ילמד מהמקרה הזה אחרת לא הייתה הרבה תכלית למעשיי או
למחשבותיי.
אני לא חושב שיש יותר טוב ממני או יותר מבין ממני לגבי מה
שקורה מסביבי כי זה הרי אני שמופעל ואני שגורם לדברים לקרות אז
למה שאני לא אבין אותם על הצד הטוב ביותר.
כל מה שעסקתי בו או חשבתי עליו יצא על הצד הטוב ביותר ונהניתי
מכל רגע עד עצם היום הזה שבו הבנתי כנראה שלא משנה מה אתה
עושה,
יש מישהו שמאמין בהפך ומנסה ומצליח לכפות את זה עליך.
כמו שכופים עליי עכשיו לעשות משהו שאני לא מאמין בו. נאלצתי
לבחור בדרך שאני מאמין בה ולא בדרך שמישהו אחר חושב.
מוזר שדווקא בתחילת חייו של אדם, כמו שאני מגדיר את מצבי, אחרי
שהחלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים איפה אני רוצה לגור את מי אני
רוצה לאהוב
ואת עצם העובדה שכל אדם שווה בעיניי ללא הבדל דת גזע מין או
גיל.
בקשר למדינה הזאת מסתבר שאני לא בנאדם אלא מספר למשך כל
החיים.
מתחיל בתאריך לידה שנולדתי בו, למספר הזהות בגיל 16, למספר
האישי בצבא ולמספר התיק שלך במקרה שעברת על החוק.
מצב החשבון שלך בבנק, כמה אתה יכול לבזבז על שטויות שאנשים
מנסים למכור לך.
לא ניסיתי מעולם לגרום למישהו לעשות משהו כנגד רצונו ולא רציתי
מעולם שמישהו יגרום לי לעשות משהו כנגד רצוני.
תמיד עזרתי ותמיד ידעתי לעזור בזמן המתאים.
כל חיי עסקתי בדברים שלא בהכרח כרוכים בכסף אלא בהנאה לשמה. אם
אפשר לעשות מזה מחיה אז למה לא.
כל חיי נתתי לאחר כי האמנתי שאם נותנים אז מקבלים בהתאם.
מסתבר שלא.
אני לא מפחד משום דבר ולא מאמין שלפחד זו הדרך, לא רוצה להיתקע
בשום מקום ורוצה להתפתח תמיד ולשאוף להיות הנחמד ביותר הטוב
ביותר והאוהב ביותר.
תמיד האמנתי בנאמנות ובאמת.
כאשר טעיתי שילמתי על מעשיי כי האמנתי שאני צריך לשלם.
הגעתי למצב שאני מרגיש חסר אונים ומתוסכל כי הבנתי שלא משנה מה
אני אעשה תמיד יבוא מישהו ויתנגד למעשיי, לא משנה למה.
אהבתי להיות עצוב, אהבתי להיות שמח. אהבתי להתנגד ואהבתי
להתווכח.
אהבתי לכתוב ואהבתי לשיר.
אהבתי לחשוב ואהבתי לנתח, אהבתי לשפוט אנשים על הצד הטוב ביותר
ולא לשלול מהם זכויות בשום אופן.
רק בגלל זה כנראה הגעתי לסוף הדרך כי אני לא רואה המשך שפוי
מכאן והלאה, אם אני לא מאמין במקום שאני חי בו או באנשים
שסביבי.
לחשוב איזה סבל זה לדעת שאין לך תכלית בחייו של אף אדם ואתה לא
יכול לסמוך על אף אחד.
ושאם אחסר למישהו זה יהיה רק בגלל שלימדו אותנו שאם מישהו הלך
אז אנחנו סובלים. ואנחנו לא חושבים לרגע על הסבל שהוא עבר.
כי אם היינו חושבים אז היינו מגיעים למסקנה ואז הוא לא היה
סובל.
אני רוצה שמישהו אחד לפחות יקרא את זה ויבין שאולי אי אפשר
לשנות אבל לפחות לא להתעלם.
לאן אני ממשיך מכאן אני לא יודע אבל אני מקווה שזה יהיה למקום
טוב יותר.
למרבה הצער אני רוצה להגיד לכל מי שהיה קשור בחיי שאם הגעתי
למצב הזה אז עצם היכרותי אתכם לא עזרה לי בכלום.
לא היה נחמד לחיות כאן ולא יהיה בכלל נחמד להמשיך. לא מוכן
להביא ילדים לעולם או להמשיך לחיות במקום שכל תשתיתו מבוססת על
אם אני אפגע שמישהו אחר אז אני אהיה בטוח. לא רוצה לפחד מאף
אחד ורוצה לתת לכולם לחיות במוסריות וברוגע.
אז לא לבכות עליי כי אני לא הייתי בוכה עליכם. כל הזמן שהייתי
כאן רק גרם לי להבין עם השנים שאין לי אף אחד חוץ מעצמי.
ולא כיף להיות לבד. אין לי מטרה כי היא נהרסה עם השנים.
אני בלב שלם עוזב כי כבר לא אכפת לי מאף אחד וחבל שזאת המסקנה
ברגע יחיד של שפיות.
היחיד שחשוב לי ואני אוהב אותו זה אני, לכן אני מאמין שיהיה לי
יותר טוב לעזוב מלהמשיך להיות כאן ללא מטרה.
אז אסיים במשפט שהוא הדבר היחיד שנשאר מכל אמונותיי:
"אני זה מה שהדמיון שלי רוצה שאהיה, כי זה הדבר היחיד שהוא
באמת שלי".