[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו שדה
/
סיפורו של אגלי ג'ו

סיפורו של אגלי ג'ו- חלק א'

היה יום אביב בהיר ונעים מזג כשהובלה אימי בבהילות לבי"ח ללדת
אותי.
כבר שנולדתי ניתן היה להבחין בחזות היוצאת דופן שלי, שכן הייתי
"תינוק מכוער להחריד" תספר לי אימי פעמים רבות בעתיד.
גדלתי בבית רגיל מהמעמד הבינוני, בן יחיד לזוג הורים עובדים
שדי עסוקים בקריירה שלהם, מעין ילד מפתח שכזה.
בשנים הראשונות לחיי חזותי יוצאת הדופן וכיעורי הבולט לא
השפיעו והייתי ילד בריא ושמח ככל הילדים, התפנית לרעה החלה
בגיל 7 לערך אחרי שהורי החליטו לעקור ועברנו לגור בשכונה
חדשה.
מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להתאקלם ולהשתלב בחיי החברה החדשים,
קבלת הפנים "שזכיתי" לה היתה של בוז ולעג מצד החברים החדשים עם
כינויי גנאי לא מעטים על מראי החיצוני. אפילו הוצמד לשמי הפרטי
ג'ו שם תואר חדש, מעתה ואילך נקראתי אגלי ג'ו בפי הילדים.
לראשונה בחיי הרגשתי בודד ומושפל כשעלבון צורב חורך את נשמתי.

בשנים שלאחר מכן המצב לא השתפר אלא אף הורע, הן בשכונה והן
בבית הספר ספגתי מצד הילדים התנכלויות מילוליות ופיזיות על רקע
כיעורי הבולט, הייתי אאוט-סיידר מוחלט. באיזשהו שלב הגיעו מים
עד נפש והחלטתי להתנתק, הסתגרתי בבית ,הפסקתי לצאת ולהתרועע
בחברה כשבבקרים ברחתי בדר"כ מבית-הספר ושוטטתי במשך שעות בשדות
שליד הבית, מכלה שם את זמני עד שעת החזרה מהלימודים. יותר מכל
העיקה עלי אותה תקופה תחושת הבדידות העמוקה.
כך גדלתי בעצם והפכתי לאדם בוגר, הכאב של הבדידות והדחיה
מהחברה הפכו לזעם ושנאה עמוקה לסביבה לעצמי ובעיקר לחיים שלי.
רציתי לבטא את השנאה הזו, לפגוע ולהזיק כמה שיותר, ספרים
שקראתי על חיי מאפיונרים עיצבו בי את הרצון העז לחיות כך.
וכך בגיל עשרים עזבתי את בית הורי ופניתי למשפחת הפשע הידועה
קלדרון בבקשת עבודה. בתום ראיון העבודה עם ראש המשפחה מישל
קלדרון, הוצע לי להיות גובה דמי חסות באיזור מרכז.
"אני אוהב את המראה שלך אתה תפחיד את האנשים", הוא אמר לי.
ואכן כבר למחרת נשלחתי לאיזה מועדון שסירב לשלם דמי חסות.
נכנסתי למשרדו של בעל המקום, הוא היה איש מבוגר כבן חמישים
לערך בעל שיער לבן. הצגתי עצמי כאיש משפחת קלדרון ודרשתי את
הכסף, נעניתי בשלילה תוך איום מצידו לקרוא למשטרה.
"אוקיי", אמרתי כשאני מסתובב ומפנה לו את גבי עושה עצמי פונה
ללכת בעוד שהוצאתי מביטנת מעילי אלת-אלומיניום, הסתובבתי אליו
חזרה בתנועה חדה והטחתי את האלה חזק בפרצופו. הוא נפל מוכה הלם
עם הכיסא לריצפה , התישבתי עליו והמשכתי לחבוט בו באלה בהנאה
לא מוסתרת כשהוא לא חדל להתחנן שאפסיק ולקול תחנוניו התשוקה
להמשיך רק גוברת בי, תחושת אקסטזה פיעמה בי.
"אוקיי, אוקיי אני אשלם", הוא צעק אלי בכוחותיו האחרונים "תפתח
את המגירה התחתונה בשולחן שלי, יש שם 'סטיפה' של עשרת אלפים
שקל".
קמתי מעליו והוצאתי את חבילת השטרות מהמגירה, הוא נשאר שרוע על
הריצפה מתנשם בכבדות מילל ומייבב.
הוצאתי את אקדחי מהנרתיק ויריתי לו ברגל, הוא צרח כמו משוגע
מהכאבים, "למה עשית זאת הרי נתתי לך את כסף?!".
"תחילת חודש הבא אני אהיה פה שוב, תדאג שהכסף יהיה מוכן".
אמרתי ופניתי ללכת.
כך עברו עלי הימים הבאים בעצם, המשכתי בעבודת הגביה ואף שכללתי
את שיטות העינוי האכזריות בהן נקטתי, שמי נודע לשימצה והטיל
מורא בכל העיר.
כיליתי את כל זמני בעבודה, חזרתי הביתה רק לצורך לינה ומקלחת.
הייתי מכור לגמרי לפעילות הסדיסטית ,זה היה הריגוש שלי ובעצם
המפלט שלי מעצמי ומתחושת הריקנות והבדידות המעיקה. וכך העברתי
ימיי בהרס אנשים והרס משפחות מבלי לחשוש מלהנות מזה, אף שעמוק
בתוך תוכי ידעתי שאני לא בסדר ושנאתי את עצמי עוד יותר על כך,
אך לא יכולתי להיגמל מזה.

ביום מן הימים בדרכי לאחד המועדונים לגבות חסות, עברתי ליד
חלון ראווה של חנות לכלי נגינה. בחלון עמד לו אחר כבוד חליל
בארוק חום שלכד את עיני ושבה את ליבי ביופיו, בלי להסס הרבה
נכנסתי לחנות ורכשתיו. חזרתי אותו יום לדירתי כשרוח חיים חדשה
מפעמת בי, מעת זו ואילך הקדשתי כל רגע פנוי שהיה לי ללימוד
ואימון נגינתי בכלי  זה.  דאגתי ערב-ערב לחזור הביתה מוקדם
יותר לצורך כך,ואף קניתי כל תקליט אפשרי כמעט שהיתה בו איזושהי
יצירה של נגינת חליל, הייתי כאחוז אובססיה ללמוד ולהתקדם. ואכן
ככל שנקפו הימים נגינתי הלכה והשתפרה לה, התמקצעתי יותר ויותר
באומנות זו.
הנגינה נתנה משמעות חווייתית חדשה לפעילותי בעבודה, שכן בזמן
החילול בחליל, שחזרתי בעיני רוחי את רגעי הסדיזם בעמל יומי,
השילוב של צלילי החליל הענוגים וסצינות אלימות בניצוחי, הרטיטו
והביאו אותי לרמות חדשות של הרגשת התעלות אקסטטית.



חלק ב'

ערב אחד בסיום יום עבודה ארוך נכנסתי לאיזה פאב שהיה בדרכי -
לאתנחתא קלה, לשתות משהו בטרם אחזור הביתה.
התישבתי על הבר, ממולי עמדה ושירתה את הלקוחות ברמנית חמודה
להפליא ויפהפיה אמיתית. בעודי ממתין שתתפנה אלי, הבטתי מרותק
בתנועותיה משובבות הנפש ובדרך התנהלותה עם אנשים, משהו בה הילך
עלי קסם כבר מהרגע הראשון שראיתיה.
והנה היא סיימה עם האנשים והתקרבה לעברי:
"היי מה תשתה?", אמרה וחייכה חיוך שהמיס את ליבי.
"אממ....אני רק בירה, תודה", אמרתי בקושי מצליח לבטא את
המילים. היא מזגה והגישה לי את כוס הבירה.
"נעים מאוד אני דניסה", הציגה עצמה והושיטה ידה ללחוץ את ידי.
הופתעתי מהחמימות ומחוסר רתיעתה בפנייתה אלי. בשל כיעורי הייתי
רגיל לתגובות אחרות בהיכרותי עם אנשים ובפרט נשים, למרות
שמטעמי נימוס ניסו להסתיר זאת, תמיד ראיתי בעיניהם את תחושת
הדחיה שהסבתי להם ואצלה זה כאילו לא היה קיים.
"אממ....אני אגלי ג'ו", מלמלתי וקצת גמגמתי.
"שיהיה לך ערב נעים אגלי ג'ו", אמרה ופנתה מעלי לשרת לקוחות
אחרים שצבאו על הבר. צורת הליכתה נראתה לי כאילו מנותקת מפני
המציאות, כאילו היא לא צועדת אלא מרחפת מעל פני האדמה בהילוך
איטי. נשביתי לגמרי בקסמיה, העתקתי בכוח את מבטי ממנה והתמקדתי
בכוס הבירה מנסה להחזיר עצמי למציאות ביודעי שסיכוי רב אין לי
איתה, סיימתי ללגום מהבירה ופניתי לדרכי.
אך בדרכי הביתה במכוניתי הייתי כאחוז תזזית ולא יכולתי להירגע
מהמפגש איתה. בעודי נוהג ברכבי המחשבות עליה לא הרפו ממני, שוב
ושוב שחזרתי בעיני רוחי את דמותה, את בבואת פניה, את איך שפנתה
אלי, את חיוכה הממיס, "דניסה", חזרתי ואמרתי. שמה התגלגל
בלשוני ויצא מפי פעמים אחדות, שמחתי שלפחות אני יודע את שמה.
הגעתי סופסוף לדירתי, מיהרתי להיכנס למקלחת צוננת להסיר מעלי
את לכלוכי היום שעבר. עם זרם המים ששטף את גופי נסיתי גם לשטוף
את המחשבות עליה, ההגיון אמר לי להתעשת ולשכוח ממנה אך הלב לא
יכל, המחשבות עליה שוב ושוב צפו ועלו.
בצאתי מהמקלחת נכנסתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה עירום כביום
היוולדי. הייתי עייף ורצוץ אך לא יכולתי להירדם, האדרנלין
מעוצמת המפגש עימה עדיין זרם בעורקיי. חשתי צורך עז לנגן בחליל
ואכן ניגנתי כפי שלא ניגנתי מעולם, צלילי החליל עטפו אותי
בנעימות ונשמעו לי יותר ענוגים, יפים וקסומים מאי-פעם. כל צליל
וצליל נשא אותי כמרבד קסמים הרחק הרחק למחוזות של דמיון
ופנטזיה, פנטזיה שבה אני והיא אוהבים בהרמוניה מושלמת.
כבר למחרת בערב חזרתי לאותו פאב, התיישבתי באיזה שולחן צדדי
בפינה אפלולית משהו, רחוק מהבר עצמו אך בעמדת צפיה טובה מבלי
שירגישו ויבחינו בי. היא עמדה בבר משרתת אנשים ונראתה לי אף
יותר יפה מאתמול, כל תנועה ומחווה שלה הייתה בעיניי כהתגלמות
היופי. השעות חלפו וככול שצפיתי בה יותר כך גם גברה בי עוצמת
הרגשות, אך עם עוצמת הרגשות העמיקה תחושת העצב והכאב שבהיותה
בלתי מושגת. קללת הכיעור שרבצה עלי ולוותה אותי כל חיי הייתה
עתה חדה וכואבת יותר מתמיד, לא היה בי שמץ של אומץ לגשת ולדבר
איתה.
חזרתי הביתה נסער משהו, כשמחשבות עליה חיזקו את תחושת הבדידות
והעצב. כתבה שקראתי לא מזמן על רופא מנתח פלסטי בארה"ב שטיפל
באנשים מסוגי הדהדה במוחי, הצלחתי לאתר את הכתבה באינטרנט
ולדלות את פרטי הרופא. כבר למחרת יצרתי קשר עם מזכירתו ותיאמתי
את מועד בואי לבדיקות לצורך ניתוח שיערך לאחר מכן. תחושה חדשה
של שמחה ואופוריה אפפה אותי, שמתי את כל יהבי בניתוח הזה
שהחדיר בי את האמונה והתקווה לכבוש את ליבה של דניסה מושא
אהבתי וחלומותיי.
נותרו לי יומיים להתארגן לנסיעה הגורלית, כהשרוח החדשה ממלאה
את מפרשיי. גמרתי אומר בליבי לפתוח דף חדש והודעתי בעבודתי על
עזיבתי לצמיתות. לאחר דין ודברים לא קל עם מעסיקי קלדרון שראה
בעין לא יפה את הדבר, נתן לי הלה את ברכת הדרך משהבין שלא ניתן
לשכנעני. למחרת שמתי פעמיי אל הבנק להוציא את מירב חסכונותיי
למימון הנסיעה והניתוח, וכך כעבור יום הייתי על טיסה ישירה
ללוס אנג'לס.
בחודשים שלאחר מכן עברתי סידרה לא קלה של ניתוחים פלסטיים, בכל
תקופת ההחלמה התעקשתי שלא לבוא במגע ולפגוש מראה כלשהי, פניי
רוב הזמן היו מכוסות תחבושות. כאבי התופת שליוו אותי לא השפיעו
עלי כהוא זה, כל מה שראיתי לנגד עיניי היה רגע המפגש העתידי עם
דניסה כשקללת הכיעור כבר לא רובצת עלי, לא הפסקתי לדמיין
ולפנטז על חיי החדשים איתה.

לבסוף יום החלמתי המלאה וחשיפת פניי החדשות מול המראה הגיע.
הייתי במתח שיא לקראת האירוע, החשש פן פניי ישארו בכיעורם
למרות הניתוחים לא הפסיק לנקר במחשבותיי, ידעתי שבהצלחת הניתוח
טמונים כל חלומותיי ותקוותי.
נכנסתי לחדר משרדו של הרופא מלא חששות ודאגות כשפניי עוטות
תחבושת, הד"ר הורה לי לעמוד מול המראה והסיר את התחבושת אט-אט
כשעיניי עצומות:
"פקח עיניך, זה הרבה מעבר למה שציפינו!", הוא אמר לי.
פקחתי עיניי והלם הכה בי, פניי היו יפות להדהים, הפכתי לגבר
יפה תואר. דמעות של אושר נקוו על לחיי , לא ידעתי את נפשי מרוב
שמחה.
"הברווזון המכוער הפך לברבור מרהיב ביופיו", אמר לי הד"ר
שהתרגש יחד איתי, נפלנו זה על כתפו של זה והתחבקנו ארוכות.

שבוע לאחר מכן חזרתי לארץ ועדיין התקשיתי לעכל את המציאות
החדשה. התמוגגתי והתענגתי כל-אימת שזיהיתי בעיני הבחורות שנקרו
על דרכי תשוקה בעיניים ומשיכה אלי - יחס שהיה שונה בתכלית
מהיחס אליו הייתי מורגל מבנות המין היפה, הייתי באופוריה
מוחלטת ומלא באופטימיות לקראת המפגש הגורלי עם דניסה.



חלק ג'

כבר בערב יום בואי לארץ הלכתי לפאב לפגוש את דניסה, היא עמדה
במרכז הבר ונראתה לי יפה מתמיד משרתת אנשים כתמול שלשום. קרבתי
אל הבר כשדופק פעימות ליבי הולך ומאיץ, כל חלומותיי ותקוותיי
התנקזו לרגע הזה. התמקמתי בכיסא מנסה להרגע קצת, לא חלפה דקה
והיא ניגשה לעברי והציעה לי לשתות משהו בחיוך המוכר.
ביקשתי כוס בירה בחצי מילמול, חש את מפלס ההתרגשות עולה בקרבי

,היא צחקה קלות והגישה לי.
ניסיתי למצוא את המילים הנכונות לפתח איתה שיחה, שנים של
הסתגרות, בידוד מפני החברה וניוון מיומניות חברתיות  בטח שלא
עזרו לי בסיטואציה הזו.
שוב היא הושיטה ידה כמו בערב הראשון שהכרתיה והציגה עצמה בשמה.

אמרתי שאני יודע, שכבר הכרנו והצגתי עצמי:
"אני אגלי ג'ו".
"אגלי ג'ו", אמרה בתמיהה, "האמת שאני לא זוכרת, למרות שבדר"כ
אני טובה בלזכור פרצופים".
דבריה היו כסיכה הננעצת בליבי, היה לי קשה לקבל את אי-זכירתה
את שמי בשעה שלי היא הייתה מרכז חיי.
השבתי לה שאני לא מצפה שתזהה אותי לפי פניי, משום שפניי שונו
מהיסוד בניתוחים פלסטיים, ובכל-זאת הקשיתי ושאלתי אם היא לא
זוכרת את הערב שבאתי לפה והצגתי עצמי כאגלי ג'ו כשהייתי עוד
בחזותי הקודמת המכוערת להחריד?"
היא ענתה שלא בצורה לקונית והסתכלה עלי במבט מוזר, מבט שאולי
מפנים לתמהונים. עצם הסתכלותה בי בדרך זו היה אות מבשר רעות,
לא כך דמיינתי את התנהלות המפגש איתה, ובכלל חשתי שגם מראי
המצודד החדש לא משפיע עליה כלל וכלל.
הסתכלתי מסביב וראיתי שהבר היה ריק ואין אנשים שיפריעו לדסקס
איתה.
"ערב חלש"? שאלתי.
"כן", אמרה, "יום ראשון בשעות האלה כבר מתחיל להתרוקן".
ואכן הגעתי אותו ערב בשעה די מאוחרת.
חסר אונים ומתוסכל מיכולת הפלירטוט הדלה שלי גמרתי אומר בהחלטה
רגעית לנקוט באסטרטגיה ישירה, לאזור עוז ולומר לה את אשר על
ליבי. וכך במונולוג נרגש משהו, תארתי לה את קורותיי מאז אותו
רגע בו נכנסתי לפאב ונתוועדתי אליה, את איך שנדלקתי עליה מהרגע
הראשון שראתיה, את הנסיעה לחו"ל לניתוח בעקבות זה וכתוצאה מכך
השתנות פניי מהיסוד, ובסייפא שאלתי אותה בנשימה עצורה אם אפשר
להזמינה לארוחת -ערב.
היא הסתכלה עלי בחוסר נוחות מורגש נוכח הדברים שזה עתה הטחתי
בה. לאחר שתיקה של כמה רגעים אמרה שהיא מאוד מצטערת, שיש לה
חבר שהיא מאוד אוהבת ובכל-אופן אין סיכוי שזה יקרה קבעה
בפסקנות חד משמעית וברורה, ובדברים אילו פטרה אותי מעליה
כלאחר-יד והלכה לה.

דבריה הקצרים ויחסה המזלזל בי היו כסכין החותכת בבשר החי. רוח
החדווה והתקווה יצאו ממני כליל, באינטואיציה הכל-כך חדה שלי
ידעתי שזו מלחמה אבודה ואין מה לעשות עוד.
יצאתי מהבר ונסעתי הביתה ברכבי, חש מבוזה ומושפל מכל מה שאירע,
"החלום ושברו- איך שגיתי באשליות תקופה כה ארוכה?", חשבתי
לעצמי.
שוב ושוב שחזרתי בעיני רוחי את רגעי השפל, איך שאפילו לא זכרה
אותי, שהסתכלה עלי כתמהוני, שהזכירה את חברה ופנתה ממני ללא
שלום בצורה כה מזלזלת. דיכאון והרגשת קבס השתלטו עלי, תחושות
ריקנות אינסופית ובדידות אין קץ מלאו אותי עתה משהתנפץ החלום
לרסיסי רסיסים יחד עם ליבי.
נכנסתי הביתה והלכתי הישר למיטה לישון בלי להוריד בגדים אפילו.
קמתי למחרת בבוקר כשהתחושות הדיכאון והריקנות לא משו ממני ולו
במעט. לא רציתי לקום מהמיטה אלא להמשיך לשכב ולהתבוסס ביגוני ,
אך באיזשהו שלב לא יכולתי לעמוד בלחץ השלפוחית יותר וקמתי
להטיל את מימי, בדרך חזרה למיטה פתחתי את הארון והוצאתי מאחת
המגירות תת-מקלע עוזי שהיה לי. נשכבתי שוב במיטה כשהעוזי בידי,
"משתעשע" במחשבה לשים קץ להכול ולירות כדור בראש, אך לא עשיתי
זאת הייתי כמשותק.
השעות חלפו נקפו, הערב כבר ירד ואני במיטתי עם הנשק לצידי.
אט-אט תחושת הדיכאון העמוק הפכה לרגשות של זעם ושנאה הכל-כך
מוכרים לי, רגשות שמלווים אותי כמעט כל חיי, אך הפעם היו חזקים
מתמיד. החלטתי לחזור לפאב של דניסה, קמתי מהמיטה סופסוף
ונכנסתי להתקלח.
שעה מאוחר יותר, יצאתי את רכבי החונה מול הפאב והתחלתי ללכת
לעבר הכניסה חמוש בעוזי שמוסתר בביטנת מעילי ובעיקר חמוש בזעם
בלתי נשלט. נכנסתי אל הפאב ומבטי התמקד בבר, לא היה שם איש
בעמדת המוזג, ללא היסוס צעדתי לכיוונו תוך כדי שליפת העוזי
והתחלתי לרסס בצרורות את המראות שעטו את קירות הבר ואת בקבוקי
השיכר שעל המדפים. במקום כולו התפתחה מהומת אלוהים, אנשים רצו
מצד לצד צעקו וצרחו, חלקם השתטח על הריצפה. ואני בשלי המשכתי
לצעוד ולרסס בעוזי את כל מה שסביבי, עד שלפתע הרגשתי מכה חזקה
בעורפי ונפלתי ארצה שכוב על ביטני, הבנתי מיד שכדור פגע בי
מאחור.
לא חלפו שניות אחדות ואני חש את עצמי מתרומם מעל גופי מעלה
מעלה לעבר התקרה, רואה משם את גופי השרוע על הריצפה בתוך
שלולית של דם כשמעליו ניצב האיש שירה בי עם אקדח בידו צועק
לכולם : "להירגע הצלחתי להוריד אותו, הוא מת עכשיו".
אך האנשים סביב עדיין נסערים סירבו להירגע והמשיכו לצרוח
ולצעוק. אט-אט התגודדו יותר ויותר אנשים ליד גופתי ואני עודני
מביט, רואה ושומע את כל הסצינה וההמולה מסביב מלמעלה. באיזשהו
שלב אני רואה את דניסה נכנסת לחדר וקרבה למוקד האירוע ומיד
צלילי רעש ההמולה התחלפו בצלילי מוסיקת חליל ענוגים שעוטפים
אותי מכל עבר, תחושת נעימות אין קץ אפפה אותי, הרגשתי עצמי
נשאב יותר ויותר כלפי מעלה כשזירת אירוע מותי הלכה והתרחקה עד
שנעלמה כליל.

מצאתי עצמי צועד בתוך מיזדרון אפל עם אותה תחושת נעימות כשכל
העת צלילי החליל הקסומים מלווים אותי. אט-אט התקרבתי לעבר
נקודה לבנה קטנה שהלכה ותפחה לה עד שהפכה לכדור אור ענק וזוהר
המפיץ אור יקרות שמילא את כל חלל המרחב , חשתי באנרגיה של חום
וחמלה כה עוצמתית שהמילים דלות מכדי לתארה. עד מהרה השתקף
במרכז האור סרט שסקר לפרטי פרטים את כל חיי מגיל אפס עד יום
מותי. בתום הסרט קרב אליי אדם מבוגר עטוי זקן לבן שהזדהה
כמדריכי הרוחני ובירך אותי בעיניים מלאות חמלה ואהבה לבואי
בשערי עולם הנשמות. עצבות מסוימת מילאה אותי ביודעי שכאן בעצם
תם סיפור חייו של אגלי ג'ו ועלי להשילו מעל נשמתי בכדי להמשיך
הלאה, עצבות מהולה בשמחה כשהבטתי אל האופק נכון לצאת לדרכי
החדשה...









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זיינתי את בת
שבע!"


דוד.


("האמת
הסלוגנים"
בהוצאת בוליביה
ושות').


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/07 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו שדה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה