יושבת לי כאן,
על ספסל בגן.
זה לילה שחור,
נופלת לבור

עמוק ורחוק,
המחשבות נודדות.
רחש העלים מסגיר,
התחיל כבר בוקר סגריר.

חושבת לקום ולטייל,
במקום מעדיפה להיות בטל.
הציפורים מצייצות
שיר מוכר וישן,
רוצה הרחק לעוף איתן.

יושבת לי כאן,
על ספסל בגן.
בשמיים שטים עננים.
לפתע מציפים אותי זכרונות
מלילות לבנים.

אני צפה על פני המים,
עפה לי שם בשמיים,
רצה בין שדות האהבה,
נשכבת על הקרקע הרטובה.

בוקר ויום מתמזגים לאחד,
זוג אוהבים מטייל יד ביד.
אני חוזרת הביתה,
נשכבת לישון.

אולי מחר אשוב,
לספסל החשוב,
אשקע שוב בזכרונות,
או במקום אתחיל לחפש פתרונות.