כשאמות ותקברוני, השושנים ינבלו, שורשיהם ייפגעו ויזדהמו.
כשאמות, הגיטרה תשיל מיתריה מעליה וצלילה יאבד לעד...
כשאמות, העננים יחליפו צבעם מטוהר נקי לעצבות אפלה...
הגשמים יריעו לנשמתי האבודה המתהלכת ומחפשת את צלה...
המלאכים יפלו ארצה ויבכו על אדמה עכורה, עצובה ומשוגעת שהבריחה
את חיי ספק מעל, ספק מתחת.
ועולמי, עולמי נעלם אתי אל האין סופיות שנרקמת בפשטות ובקרירות
על היקום הנלוז והשפל שכבה אט-אט תחת מסכות בלויות וישנות
שרוצות להקרע משיגעון.
האדמה שמקבלת כאביה באהבה והבנה, מוחה על אושר לא מוכר...
כשאמות ותקראו לי לחזור, אתהפך בקברי ולא אזוז.