והיא הספיקה לאכול עוד משהו קטן לפני שהחשיך. האיש עם האופניים
פתאום הגיח משום מקום. היא ישבה בים והביטה על השקיעה הכתומה.
האיש עצר. לא היה אף אחד מסביב. הוא התיישב והתחיל לשאול שאלות
עליה, על אימא, על אבא ועל סתם שטויות. החשיך. אף אחד לא היה
באיזור. הגלים החלו להכות על החוף, והיא ברחה לתפוס מחסה. גשם
החל לרדת.
עלתה לסוכת המציל והתיישבה שם. אחרי עשר דקות עלה  האיש. הוא
בעט בה בחוזקה, הפיל אותה על הארץ, דפק את ראשה בקורת העץ של
המציל, ורצה לזיין אותה. היא לא הסכימה. אני לא יכולה, אמרה,
זה הימים, הימים שאי אפשר. בכדי לשרוד הכניסה את איבר מינו
לפיה עד שגמר, ורכב משם על אופניו. אחר כך עצרה טרמפ ונסעה
לרחוב יפת למשטרה, לדווח, ומשם לקחו אותה לאבו כביר, לקחת
דגימות.
לא עשו כלום. היא גם לא עשתה כלום, גם ככה לא היה קורה כלום.
היא נהפכה אחר כך לכלום. אולי תפגשו אותה יושבת בים, מביטה על
השקיעה...