עוד מעט ייסגרו הדלתות, השקט יחשוף הכול והחושך יאיר פינות
נסתרות. כמו נמלים עמלניות טרחו הכול סביב טרם יגיע הערב.
אורחים נכנסים ויוצאים, המארחים-המפיקים עורכים שולחנות,
התקרובת מונחת בקעריות חרסינה קטנות, מחכה לפרקי ההפסקה שבהם
ימלא מי מהאורחים פיו בפרי חתוך או יבש, יברך וישמע אמירת אמן.
רגע ההמתנה לאמירת "אמן" יש בה אתנחתא, הפסקה בין המונולוגים
הטרגיים והארוכים, הרבים מספור, המחולקים בהתאם לשחקני המשנה,
לאורחיהם, לקהל הרחב.

השיחה השקטה רוחשת כמאיימת להתפוצץ. מעולם לא הייתה שיחה שקטה
כה רועשת, כה רוחשת ותוססת. החושך חדר מפתחי החלונות, הערב חדר
אל החלל המואר ואיים אף הוא לשנות סדרי עולם: לא עוד שקט
משקיט, כי אם שקט רוחש, לא עוד חושך מרגיע, כי אם חושך דחוס.
בחושך הדחוס המתינו כולם, העיפו מבט אל הדלת, אל החלון, אל
המסדרון שמשמאל, אל חדר המדרגות. מישהו אמור להיכנס, ודאי יבוא
עוד מעט, ירים את זוויות פיו הימנית כלפי מעלה קלות וישאל: "מה
קורה פה?" "ממתי אתם פה?"

והם יגידו, שהם מחכים לו זה זמן מה. לא יידעו להגיד כמה זמן הם
מחכים. שעונה של האחת נעצר מלכת ופתאום חזר לעצמו, כאומר
"ההצגה חייבת להימשך". אחרת איבדה את מניין הימים. הלילה הקדים
את בוא הבוקר והזמן התאחד עם גרמי עולם למין מערכת של
טשטוש-מוחין, כאילו מישהו כיוון שעון עולמי משלו וקבע שהשעות
יתארכו, שהלילות יתקצרו, ושאיש לא יוכל לכוון את הזמן המוכר.

רק רעש העשייה, עשייה של מישהו אחר, הסיח את תשומת הלב מהעיקר.
ההמתנה של כולם. ברגעים אלו הופנה המבט אל העושים במלאכה,
נשאלה שאלה ותשובה חזרה אחריה כהד, כהד שלא מרגיש עצמו חשוב.
הרי מה חשובה התשובה? ההמתנה חשובה. הציפייה הדרוכה לדבר
שיקרה.

פתאום הפכו מודעים לתפאורה סביב. צבע האריחים, כתמיהם הישנים
והחדשים, הקבועים והנמחים, הפכו למוקד של התעניינות כפי שלא
הכירו מעולם. הקירות הפכו חיוורים וציפו לרקע אחר, לתמונות,
לדבר-מה שיכסה ויהפוך אותם לתפאורה של הצגה זו או אחרת. אפילו
התלבושות הקלות הפכו מעיקות. הן לא נתחלפו, נשארו כביום
הראשון, רק הוכתמו באבק, הריחו זיעת אדם, ודלותן התעצמה על
כתפיהם ככל שחלפו הימים.

שום דבר לא הכין אותם לחזרה הזו. בבגדיהם המתלכלכים, בעיניהם
הצופיות, בלבם החרד ובמוחם נטול-ההבנה הם ישבו וחיכו, עמדו
וחיכו, דיברו חרש וחיכו, התהלכו יחפים או בנעלי בית וחיכו. הם
חיכו יותר מאשר חיכו אי-פעם. מי מארגן את המקום הזה, את הימים
האלו, מיהו המפיק של האירוע ההזוי הזה? מדוע אנו כאן? מה יהיה
בסוף כל זה? השאלות היו קטנות ומהוססות, חוששות להפריע מנוחתו
של מי מהם. השאלות, שחששו להעלות על דל-שפתיים, נותרו בחלל
הפה, הפה שנותר פעור מנסה להקיא אותן מתוכו וגם הוא לא יודע
כיצד יעשה זאת. אבל הפה לא יודע, בעיקר, לתת תשובות. זו הפעם
הראשונה, שאין גם לו מה להגיד, והוא עצמו נותר משתומם ומחכה.

והם יודעים שגם ההמתנה עצמה אין בה להועיל. היא לא תבוא על
סיפוקה, לא תתממש בזמן הקרוב, ולא בזמן הרחוק. הציפייה מצפה
להיחלשותה, לטשטושה, ולאובדנה בין חלקי הזמן המשתנים. לציפייה
עצמה אין למה לחכות, והיא יודעת זאת, ורק ממסכת את המוח,
מערפלת את חושיו, עד שבחלוף העתים יוכל להכיל את גודל האירוע.
ככה זה באירועים מסוג זה.

והם יודעים שההמתנה עצמה אין בה להועיל. בעצם, הם לא יודעים,
אך משהו בתוכם יודע. הם מקיימים את טקסי ההמתנה כפי שנכתבו
דורות רבים קודם, הם מחכים לו, לזה שייכנס כניסה מאוחרת ואז
יתחיל הכול,
או יפסיק את הכול. אך הם יודעים, יודעים שהשחקן הראשי לא הגיע,
לא יגיע. השחקן הראשי נפטר.