ואני אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי.
איזו פתיחה קלישאתית.

היא הייתה מדהימה, עם חיוך ענק, צחור ומלא שיניים. אני חושבת
שכבר אז זיהיתי את האובססיה שלי לשיניים. איך אפשר להיות עם
מישהו שיש לו שיניים לא יפות? נניח פה קצת עקום, אף גדול מדי -
אני מוכנה לקבל אפילו נקודות חן סוררות, אבל העצמות הקטנות
האלה שתקועות לכולנו בפה חייבות להיות ישרות.
לעזאזל, אני מפספסת את הנקודה. פשוט קשה לי לכתוב את זה ככה,
ישר מול הפנים שלי. פתאום זה מקבל משמעות שונה, מבינים? זה לא
סתם זיכרון, אלא זיכרון מתועד - סובייקטיבי אמנם אך בהיר כאילו
זה קרה רק אתמול.
אני זוכרת שאחרי הכוס השלישית שלי, פתאום הבחנתי בה. היא מלצרה
אותנו במשך שעתיים ורק אחרי ששמתי מאחוריי את כל העכבות יכולתי
להבחין ביופי הניגר ממנה בשפע. החנקתי אנקה קטנה.
מה הסיכויים שתבחיני בי, יפיפיה שלי? מה הסיכויים שפרשיית
האהבים שמתחוללת בינינו בראשי באמת תתרחש במציאות? כל כך
סוריאליסטי, לעולם זה לא יקרה! למה המחשבה הזו עולה בי בכלל?
אני אוהבת גברים. גברים. גברים.
גאד דאמט, את כל כך יפה.
די!
אזרתי אומץ וניגשתי לבר. לא הספקתי אפילו לפצות פה, והיא
הסתובבה אליי ושאלה: "מה בשבילך יקירתי?", וחייכה אליי את
החיוך המסנוור הזה שלה.
"בשבילי... אותך, אם אפשר - על כוס אחת, עם קרח", לחשתי בקושי
וחייכתי. עכשיו תורך.
היא נראתה המומה. נדרשו לה כמה שניות לעכל, ואז - לתדהמתי
הרבה, היא הושיטה את ידה אל הפלאפון שלי שהנחתי על הבר והקלידה
את המספר שלה.
"קוראים לי דנה, אני מסיימת עוד שעתיים."

בואו נעשה פאוזה קצרה, לשם הדרמטיות. למען ההגינות, הייתי
צריכה להוסיף בתחילת הסיפור שיש לי נטייה לדמיון מופרך.

"מה בשבילך יקירתי?"
"כלום, תודה, חשבון בבקשה."  

המחשבה שלי מלאה בך, יפה שלי. לנצח אחזיר את עצמי לרגע הזה, בו
גרמת לי לצאת מהמסגרת הכה מקובעת שלי ולחשוב קצת אחרת.
לעולם תישארי המאהבת שלי.