איזה אושר! איזו שמחה!
לאמא דגה ולאבא דג נולדו שלושים דגיגים קטנים!
ומכל עבר באו לבקר!
דגים ותמנונים , צדפות וסרטנים, סוסוני ים ודולפינים ואפילו
לוויתן אחד שחלף בסביבה,עצר להסתכל.
ולכולם הראתה אמא דגה בגאווה רבה את כל שלושים ילדיה החדשים.
כל היום לא פסק זרם המבקרים והמברכים.
וכשהגיע הצלופח עם המצלמה שלו הסתדרו כולם, המשפחה וכל
האורחים, לצילום  משותף.
ואמא ספרה : "אחד, שניים... עשרים ואחד, עשרים ושניים...עשרים
ושמונה, עשרים ותשעה...  עשרים ותשעה...רגע! חסר אחד! הו, הנה
הוא..."
בפינה, ממש בצד, עמד דגיג אחד מבוייש.
" בוא חמודי, הצטרף אלינו! אתה לא רוצה להצטלם?" שאלה אמא.
" לא יודע" ענה.
והם הצטלמו בלעדיו.
לאחר שנפרדו  מאחרון המבקרים, קרפיון זקן וממושקף, פתחה אמא
דגה פה גדול כדי שכל הדגיגים יוכלו להכנס פנימה לישון.
ואבא ספר: " אחד, שניים...עשרים ואחד, עשרים ושניים...עשרים
ושמונה, עשרים ותשעה... עשרים ותשעה...עשרים ו...רגע, חסר
אחד!"
הביטו מסביב וראו דגיגון אחד צף ליד ומסתכל.
" הנה אתה." שמח אבא דג " בוא, כנס, הגיע זמן לישון..."
אבל הדגיגון לא זז.
" קדימה, קדימה..." אבא דחף אותו בחוטם שלו אל הפה הפתוח של
אמא.
אבל הדג הקטן נעצר לפני הפה ולא נכנס.
" מה קרה?" שאל אבא " אתה לא רוצה לישון?"
" לא יודע"  ענה  הדגיגון.
ואמא, שלא כל כך יכלה לדבר, עם כל הדגיגונים הקטנים שישנו לה
בתוך הפה, סימנה לאבא
בעיניה והוא לקח את הדגיגון שלנו הצידה ואמר לו:
" טוב. אם ככה, תישן בחוץ, מתחת לסנפיר שלי..."
והדג הקטן נכנס מתחת לסנפיר של אבא ונרדם.
למחרת הקיצו כל הדגיגונים בקול תרועה ושמחה.
" לאט, לאט! לא להתרחק! הסתדרו בשורה! אנחנו יוצאים לשחיית
בוקר! אבא מוביל!"
ואמא ספרה:" אחד, שניים... עשרים ואחת, עשרים ושניים...עשרים
ושמונה, עשרים ותשעה...עשרים ותשעה...חסר אחד! איפה הוא?!"
הביטו מסביב , והנה, על האלמוג, מתחת לבטנה של אמא, ישב לו
הדגיגון, והתבונן.
" היי אחינו! בוא לשחות איתנו!" קראו אחיו הדגיגונים.
אבל הוא שתק ולא זז.
" אתה לא רוצה לשחות?" שאלו אותו.
" לא יודע" ענה.
" לא יודע, לא יודע...זה הדבר היחידי שהוא יודע להגיד. 'לא
יודע'. כך נקרא לו - 'לא יודע'..."
הדגיגונים כולם פרצו בצחוק, ואמא דגה היסתה אותם:
"ששש...שקט! לא יפה לצחוק ככה."
היא התקרבה אליו, ליטפה אותו בחוטמה ושאלה: " אתה בטוח שאתה לא
רוצה לשחות עם אחיך?"
" לא יודע." ענה הדגיגון.
" טוב, השאר כאן, איתי." אמרה אמא ובליבה חלפה מחשבה של דאגה.
הימים עברו, הדגיגונים גדלו, וכבר היו משייטים ומשחקים להם
לבדם, וכבר העזו לצאת ממעגל האלמוגים ואף רחוק מזה. ורק 'לא
יודע' נשאר תמיד קרוב לאבא ואמא דגה.
וכשהיו משחקים ביניהם, היו קוראים לו:" היי, לא יודע, רוצה
לשחק איתנו?"
ו'לא יודע' היה עונה: "לא יודע..."
והם היו צוחקים וממשיכים לשחק.
"מה נעשה?" שאלה אמא דגה את אבא דג " מה יהיה עם 'לא יודע'
שלנו?"
ואבא דג חשב וחשב. וחשב וחשב... ואחר כך אמר: " נקרא למדוזה
הזקנה, שתבדוק אותו!"
המדוזה הסתובבה במעגלים סביב לא יודע, שהיה מאוד מבוהל,
התבוננה בו מקרוב, מלמעלה
ומלמטה, שתקה ושתקה ולבסוף אמרה: " לא יודעת."
אמא ואבא פערו את פיהם: " מה?"
" לא יודעת." אמרה שוב המדוזה.
" אבל אולי, בכל זאת...איזו תרופה, משהו???"
" לא יודעת." אמרה המדוזה הזקנה ושחתה לדרכה.
" אוי ואבוי!" אמרה אמא " אולי זה מדבק?!"
"מה?" שאל אבא.
"אולי זה מדבק?! הנה , אפילו המדוזה הזקנה, גם היא...אה...מה
אתה אומר?"
" לא יודע."
" מה???"
"אה...זאת אומרת...לא נראה לי...אין לי...המממ..."
ושניהם השתתקו.
ו'לא יודע', ששמע את השיחה בין אמא ואבא שלו, לא אמר דבר, אבל
בתוכו החליט החלטה.
עוד באותו הלילה, כשכולם הלכו לישון מתחת לביטנה של אמא דגה,
כי כבר היו גדולים מדי לישון  בפיה, חמק 'לא יודע' מתחת
לסנפירה והחל לשחות.
שחה ושחה. ושחה ושחה...
בדרך פגש אותו כוכב ים.
" הי דגיגון. איך קוראים לך?"
" לא יודע."
" לאן אתה שוחה?"
"לא יודע."
" דגיגון מוזר. זה כל מה שאתה יודע להגיד?"
" לא יודע..."
ו'לא יודע' המשיך לשחות. שחה ושחה ושחה...
בדרך, פגשה אותו הברקודה.
" הי דג! עצור! לאן אתה שוחה?"
ו'לא יודע' הרגיש איך הלב שלו פועם במהירות רבה ומרוב פחד
ענה:
" אה...ל...לא יודע."
והברקודה החלה להסתובב סביבו במעגלים, חושפת את שיניה החדות.
" אתה יודע כמה זמן לא אכלתי?"
" לא יודע..."
" הרבה זמן! המון זמן! אתה יודע מה זה אומר?"
" ל... לא...יודע!"
" שאני רעבה! מאוד מאוד רעבה!"
ו'לא יודע' הרגיש איך מרוב פחד הוא החליף צבעים והאפור של
קשקשיו הפך לסגול,
ומסגול לאדום ולירוק...
והברקודה , שהבחינה בכך עצרה והביטה בו בחשדנות.
" אתה מחליף צבעים? איזה מין דג אתה?"
" ל...לא יודע."
" אתה לא דג ארסי במקרה? הרבה דגים ארסיים מחליפים צבעים!"
" לא יודע."
" אתה לא מגלה לי כי אתה רוצה שאני אפול בפח! אולי אני ברקודה
רעבה, אבל אני לא
ברקודה טיפשה! ואני מייד יודעת לזהות דגים ארסיים כשאני פוגשת
כאלה! שלום ולא להתראות!"
אמרה הברקודה ונעלמה משם.

ולא יודע נשם לרווחה והמשיך לשחות. שחה ושחה ושחה עד שהתעייף.
הלב שלו פעם חזק כל כך, שהוא היה מוכרח לעצור ולנוח קצת.
הוא מצא לו פיסת אלמוג קטנה ונשכב עליה.
מחשבות רבות חלפו במוחו:  על אמא ואבא שלו ...על עשרים ותשע
אחיו...כולם בוודאי מאוד דואגים לו עכשיו...
אבל טוב עשיתי... חשב לבסוף ...אמא אמרה שזה אולי מדבק...וככה
אף אחד לא ידבק ממני!
והוא התכרבל בתוך עצמו.
פתאום פקח את עיניו וראה משהו זוהר צף לידו. משהו שנראה כמו
לב...
בצבע זהב...נוצץ...
מה זה? שאל את עצמו בלב.
"אתה באמת לא יודע?"  בקע קול מתוך הדבר "אני הלב שלך."
"הלב שלי?! מה אתה עושה שם בחוץ?! תחזור אליי מייד! אני צריך
אותך!"
"אל תדאג, תיכף אחזור. אבל קודם אני רוצה להראות לך משהו. בוא,
שחה אחריי."
והלב החל לשחות, ולא יודע אחריו. והם שחו... ושחו... ושחו...
עד שהגיעו לפתחה של מערה שמעליה היה תלוי שלט:
"ברוכים הבאים לארץ -  " לא יודע"
"בוא, הכנס איתי. אל תחשוש..."
הם שחו פנימה. ומייד פגשו נצנוצים של אור.
ושפע אלמוגים בצבעים מרהיבים...ודגים, וסרטנים, ומדוזות,
ולוויתנים וכרישים
ועוד אין ספור יצורים אחרים, שחלקם לא יודע לא ראה מימיו וכולם
שוחים ומחייכים חיוך גדול.
" היי!" צעק הלב לתמנון שחלף על פניהם מצחקק "מאין באת?"
"לא יודע." צחק התמנון.
"ולאן אתה שוחה?"
"לא יודע." ענה התמנון והתגלגל משם בצחוק פרוע.
גם לא יודע שלנו גילה כי מתחשק לו לצחוק וחייך חיוך גדול.
הלב זהר ואמר: " הנה... כבר יותר טוב. בוא אחריי! כמעט
הגענו."
והם שחו ושחו עד שהגיעו למשהו שנראה כמו ארמון מבדולח חצוב
באלמוגים.
"יה...איזה יופי... מה זה???" שאל לא יודע.
"לא יודע..." ענה הלב " הארמון של מלך ' לא יודע'."
דלת הארמון נפתחה פתאום מעצמה והם שחו פנימה דרך מסדרונות
הבדולח
עד שהגיעו אל אולם גדול ומפואר. כל הקירות היו מכוסים פנינים
שהחליפו את צבען כל הזמן.
ושם, במרכז , עמד דג שנראה בדיוק כמו לא יודע שלנו, אבל בדיוק
בדיוק כמוהו
וכשלא יודע התקרב אליו הוא התבלבל כי הרגיש שהוא מסתכל בעצמו.
על ראשו ניצב כתר מצדפים ופנינים נוצצות שגם הן החליפו צבעים.
" הו, לא יודע! סוף סוף הגעת!" קרא המלך " כבוד גדול הוא לי
לפגוש אותך!
שמעתי עליך רבות!"
" באמת???" התפלא לא יודע.
"בטח!" אמר המלך והושיבו על הספסל המלכותי.
" מספרים שאין עוד חכם כמוך ב'לא לדעת' בכל האוקיינוס כולו!"
לא יודע היה לגמרי המום.
" אבל..."
"כן." המשיך המלך " אצלנו, בארץ לא יודע, ככל שאתה יודע פחות,
כך אתה חכם יותר! החכמים הכי גדולים שלנו לא יודעים כלום!
בעצם...כמעט כלום. אני, למשל, נבחרתי להיות מלך בזכות זה שלא
ידעתי לענות על אף שאלה ממה ששאלו אותי. אבל היום אני מרגיש
שאני קצת מזדקן ופה ושם יש דברים שאני מתחיל לדעת...כמה חבל...
אבל בזמן האחרון מסתובבת השמועה, שהנה נולד הלא יודע המושלם.
זה שבאמת לא יודע כלום! כל כך רציתי לפגוש אותך והנה אתה כאן!"

"אבל..." מלמל לא יודע " אבא ואמא שלי...הם..."
דמעה קטנה נשרה מעינו של לא יודע והפכה לפנינה. המלך אחז
בפנינה.
" זה בסדר." אמר וליטף את ראשו של לא יודע. "אני רוצה להראות
לך משהו...
בוא אחריי."
והם שלושתם שחו במסדרונות הבדולח...שחו ושחו...עד אשר נעצרו.
היה זה אולם גדול עוד יותר מאולמו של המלך. ובתוכו שחו המוני
דגים,
שהחזיקו בסנפיריהם פנינים  בדיוק כמו הפנינה, שנשרה מעינו של
לא יודע.
כל דג חפר בור בקרקעית וטמן בו את הפנינה שלו.
" אתה מבין..." אמר מלך לא יודע " כל דמעה כזו של 'לא יודע',
כמוך, כמוני, ועוד הרבה הרבה אחרים כמונו, שלא יודעים, היא
זרע...ומתוכה יצמח משהו.
אנחנו לא יודעים מה...אבל משהו יצמח...אולי צדף...אולי אבן
קטנה...ואולי אוקיינוס...כך נברא העולם שלנו...וכך נבראת גם
אתה."
ובעוד המלך מדבר ראה לא יודע איך מן הקרקע החלו הזרעים לנבוט.
בפינה אחת נבט אלמוג, מפינה אחרת נבטה שושנת ים, מעוד פינה נבט
כוכב
ומפינה נוספת נבט משהו שלא יודע לא ראה מעודו ומלך לא יודע אמר
שזה לא חשוב כל כך לדעת מה זה ושזה כבר ימצא את מקומו...
אחר כך הופיעה קבוצה של סוסוני ים רתומים לכירכרה גדולה ודגים
זריזים העמיסו את הכל לתוך הכירכרה והכירכרה דהרה משם...
" הם יפזרו את כל נבטי הלא יודע בחוץ, כדי שיגיעו בדיוק למקום
אליו הם צריכים להגיע..." אמר המלך ולא פרש.
ואחר כך לקח המלך את הפנינה שהחזיק בידו, זו שנוצרה מהדמעה של
לא יודע
ושיחרר אותה. הפנינה צפה מולם במים ובהקה באור חזק.
לא יודע ראה עצמו פתאום מביט לעתיד:
הנה הוא עומד על אלמוג, דג גדול ויפה והמוני דגיגונים עומדים
מסביבו והוא מספר להם סיפור...ועוד סיפור...ועוד סיפור...וכל
סיפור נולד מתוך פנינה...
פנינה של לא יודע...
וכשדעך לאט לאט האור והחזיון, נעלמו מלך לא יודע וארמון הבדולח
וגם הלב נעלם. ולא יודע פקח את עיניו ומצא עצמו שוכב על האלמוג
שנרדם עליו.
בשמחה גדולה זינק לפנים והחל לשחות. שחה ושחה ושחה ולא עצר.
וכשדגיגים אחרים ניסו לדבר איתו, לא עצר, אלא פשוט המשיך
לשחות.
כשנדמה היה שהנה הוא מתעייף, לקח נשימה עמוקה ושחה
עוד...ועוד...ועוד...
עד אשר ראה פתאום מראה מוכר!
הוא התקרב עוד קצת ואכן...הוא לא טעה.
אבא דג, אמא דגה ועשרים ותשעה דגים קטנים שוחים ביחד וצועקים:
" לא יודע!!! לא יודע!!! איפה אתה?!"
והוא שחה אליהם בכוחותיו האחרונים וחיבק את אבא דג ואמא דגה
ואת כל עשרים ותשעה אחיו הדגיגים, חיבק וחיכך חוטם בחוטם.
וכששאלו אותו: " איפה היית כל הזמן הזה?"
ענה בגאווה: " לא יודע."